קשה לי מאוד
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום לכולם לאחרונה אני שוב במנהרה החשוכה והארוכה וכמה שההרגשה קשה. כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאני פותחת דף חדש ולא משנה מה אני לא אביא את עצמי למצב שאני ארגיש את הרגשות הקשות שאני מרגישה אך זה כל הזמן חוזר על עצמו במחזוריות. מצב הרוח יציב כבר כחצי שנה, אבל דווקא עכשיו אני מתחילה להרגיש נורא כי אני מרגישה מן התפרקות אישיות - כל מה שהאמנתי בו עד עכשיו אני כבר לא בטוחה שאני מאמינה בו וזה מתחיל מדברים קטנים כמו לבוש וכלה בדברים מורכבים יותר כמו דת שאני מתחילה לחשוב למה הייתי חילונית עד עכשיו (אני בת 26) הרי אף פעם לא חקרתי אם אלוהים קיים. אני מרגישה שאין לי כוחות וזמן להשקיע בנושא הזה. כמו כן אני לא בטוחה במה אני רוצה לעבוד (אני מסיימת ללמוד תואר בפסיכולוגיה( ואני לא בטוחה אם אני רוצה להיות בתחום הזה. אני מרגישה שאני חסרת נסיון, שאני לא מוכשרת, שאני לא חכמה, שהדעות שלי פשטניות מדי. אני לא מבינה כבא מה נכון ומה לא נכון, רוצה שיכניסו אותי למן נוסחה של חיים מסתגלים. פוחדת להביע דעות כי מתביישת שזה יישמע פשטני ומטופש. אני יודעת שכל הדברים האלה דורשים זמן לעבוד עליהם אך לעתים אני פשוט מתייאשת (וזה כנראה מה שקורה לי עכשיו אך בצורה חמורה יותר) ואפילו הפסיכולוג שאני הולכת אליו, אני כבר מתחילה שלא להאמין בו ולא כי הוא לא טוב אלא שאני מתחילה לפקפק בפסיכולוגים כי אני באה לשם ואני עובדת על כל המכשולים שלי אך כשאני יוצאת משם העידוד מחזיק מעמד זמן מאוד קצר(שבוע שבועיים ולעתים רחוקות חודש). זה לא שאני יכולה להשתיל את הפסיכולוג בתוך המוח שלי כדי שהמח שלי ישתנה. כנ"ל גם לגבי אנשים אחרים שאני מדברת איתם ובזמן האחרון אני פשוט מרגישה שאין טעם להתייעץ איתם כי בתאוריה הכל נשמע מעודד אך אחרי זמן קצר מאוד ההרגשה הטובה והעידוד נמוג. פשוט המח שלי מצליח לעוות את הכל תוך זמן מאוד קצר. הדברים נשמעים כל כך נכונים בכל הספרים שאני קוראת וגם מפי אנשים אחרים, אך כנראה זכרוני קצר מדי לדברים מעודדים. יש לציין שאני יכולה לייעץ לאנשים אחרים עצות מועילות והם אפילו יישמו אותן אך על עצמי הן לא עובדות. וכל המחשבות הללו מתרוצצות ללא סוף במח ומקשות מאוד ללמוד למבחנים שיש לי עכשיו ואני פשוט הרבה זמן מבזבת על מחשבות. חושבת בשביל מה אני צריכה את התואר, הרי אני מרגישה כ"כ רע שאין לי חשק לכלום. וזה לא שאני יכולה לסמוך על התפקוד שלי לפני הדיכאון ולהגיד שלפני כן תיפקדתי טוב ועכשיו שדיכאון חלף אני יכולה לחזור לעצמי. אפשר להגיד שעד לפני שנה לא חייתי באמת אלא יותר שרדתי בגלל איזשהי בעיה שהפריעה לי מגיל ההתבגרות. אז אני בעצם לא התנסיתי בהרבה דברים אז אני צריכה להתחיל זאת עכשיו ולא ברור לי אם אני מגזימה בהערכות שלי (לגבי חיי עד כה ) או שאני באמת צריכה ללמוד את עצמי מאפס. בקיצור, אני חשה ריקנות עצומה בתוככי כאילו אני לא מכירה את עצמי ואני פוחדת לעשות דברים ולגלות את עצמי כי אני פוחדת שאגלה דברים לא טובים שלא אדע איך להתמודד איתם. ובנוסף יש לחצים מבחוץ - אנשים מצפים ממני בגיל 26 ליותר יציבות ............... ב ל ג ן
נטלי שלום קראתי את הדברים שכתבת, אני לא מרגיש שיש לי הרבה מה לומר כעת למעט התקווה שהדברים יסתדרו ויתייצבו ושהדיכאון יעלם מחייך. אני מקווה שאת נמצאת גם במסגרת טיפולית קבועה שמלווה את התהליך של השינוי והחזרה לחיים התקינים. תמיד יש גלים ולכן צפויות עליות וירידות, אבל חשוב שהמגמה תהיה של עליה ושיפור מתמיד. בברכה ד"ר אורן קפלן
נטלי, כל הדרכים מובילות - אליך. קצה החוט לפתור את הבלגן הוא בידייך ורק את יכולה לצאת מזה. נגמר עידן המעודדים והיועצים. הגיעה העת להתחיל ליישם דברים בתכל'ס. או במילים אחרות, ל-ע-ב-ו-דה! ונכון שכל הדברים האלה דורשים זמן - רק אם לא תתחילי להזיז משהו כרגע ועכשיו - עוד עשר שנים יחלפו מן הסתם, ותמצאי את עצמך במצב הרבה יותר גרוע. לא חוכמה לדעת לייעץ לאנשים אחרים עצות מועילות, הרי הם אלה שצריכים לעשות את העבודה השחורה וליישם אותן. אז כרגע הכדור במגרש שלך לחלוטין. אין ברירה, את חייבת עכשיו להדביק את הפער שפיספסת ולמלא את החלל והריקנות שיש בך. תנסי לפרום את הקשר ולפתוח את "התקיעה" בה את נמצאת, תתחילי במשהו קטן, תתמידי בו והשלב הבא יהיה כבר קל יותר (אין חכם כבעל ניסיון). תחקרי דברים עד הסוף, תלכי עם הרגשות והתחושות שלך, תבררי מי את ומה את רוצה / חולמת / מבקשת מעצמך ומהחיים והכי חשוב: תתחילי לעבוד על זה ברצינות (בלי לברוח דרך מחשבות הרסניות ועיוות של המציאות). זוהי הדרך היחידה לפתור את הפלונטר הזה ולהיחלץ ממנו לדרך חדשה. שנה טובה.