אמפטיה שוב

בוקר טוב, תודה על תשובתך הקודמת. מה אתה יכול לעשות בתור מטפל אם אתה חש חוסר אמפטיה למטפל? יש מצבים של חוסר התאמה אולי או של חוסר כימיה בין אנשים שאין על כך שליטה - איך אתה מתמודד עם העניין? האם תנסה להתאמץ? האם אתה יכול להכריח את עצמך כן להיות אוהב כלפיו גם אם אתה מרגיש אחרת? האם במקרה כזה תפסיק את הטיפול? ועוד שאלה- אם תלך ברחוב ותראה מטופל שלך יושב לבד על ספסל ובוכה, האם תיגש אליו? מצד אחד הטיפולים נועדו להיות במקום אחד ובמסגרת מסוימת אבל יש המון יוצאי דופן. האם תתן לו להיות עצוב עכשיו ולא תתמוך בו למרות שאתה יודע שעכשיו באופן מפתיע, הוא דווקא היה צריך אותך? התשובה הזו מאוד חשובה לי. תודה רבה.

א. שלום גם בהודעה הקודמת כתבתי לך לגבי האופן בו את מציגה את הדברים והקושי לענות לך באופן תיאורטי. היה עדיף להציג את מה שמטריד אותך ואולי הייתי יכול לענות לך בצורה יותר ישירה. אני מסכים איתך שגם בתוך חדר הטיפולים יש עניין של כימיה ובהחלט יכול להיות מצב של כימיה לא כל כך מוצלחת. בד"כ מצב כזה מספר סיפור כלשהו שגם אותו צריך להבין. לפעמים זה המפתח לבעיה המרכזית שעולה בטיפול ושינוי שיקרה בתוך החדר, כלומר שעם הזמן תווצר הכימיה, יכול להיות המסלול הטיפולי המרכזי דרכו יחול השינוי. שאר השאלות שאת שואלת באמת קשות לתשובה קונקרטית דווקא בגלל העומס הרגשי שהן באות איתו. אלו לא שאלות תיאורטיות של "כן" או "לא" ונראה שאת מוטרדת מאוד ממשהו שקשור אליהן. במצב כזה בו אני לא ממש מבין את השאלה האמיתית שמתחת למה שכתוב, אני גם מתקשה לענות בצורה ישירה. אז מה העניין האמיתי פה אפרוחית? בברכה ד"ר אורן קפלן

העניין הוא שהעניין עצמו מטריד. מצד אחד אני מבינה שאי אפשר לקבל תשובות של כן ולא אבל מצד שני כל העניין מעורפל והייתי רוצה להבין אותו יותר. קודם כל העניין של גבולות בין הפסיכולוג למטופל שלו, מצד אחד יש לי הרגשה ששלי מנסה מאוד לעזור לי והוא גם יכול ואפילו מצבי השתפר אבל מצד שני מטרידות אותי מחשבות על מהות הקשר הזה בין הפסיכולוג למי שהוא מטפל בו. עד כמה הפסיכולוג צריך להיות מסור בעצם, האם לזה יש גבולות? הדוגמא של הפסיכולוג שהולך ברחוב לבד ורואה במקרה את המטופל שלו בוכה על ספסל או מתחת לאיזה עץ היא דמיונית אבל בכל זאת יש בזה משהו ששואל עד כמה באמת הפסיכולוג מוכן לעשות בשביל המטופל שלו מצד אחד והאם יש גבולות למה שהוא מוכן לעשות כביכול, האם צריך להתנהג בצורה מסוימת, האם יש דברים שאסור לעשות גם מצד המטופל?(וגם מצד הפסיכולוג?) אני מנסה לתאר בצורה מדויקת מה הבעיה אבל אפילו זה קשה לי. בטיפול עצמו אני לא מצליחה לבטא את כל מה שהייתי רוצה, חלק פשוט לא יוצא שאני שם, חלק אני מתביישת עדיין לשאול ולא ברור לי למה, וחלק מעורפל לי ואני לא מצליחה לנסח את זה כמו שאני מרגישה את זה. (למה?) (אני מנסה לקרוא את כל מה שכתבתי ולקצר את זה לשתי שאלות או שלוש ואני לא מצליחה.) אני מרגישה כמו עיוורת שלא יודעת איך להתנהג בעולם של רואים למרות שאני רואה. אז מה אתה חושב?