דילמה לכל אנשי הפורום

היי לכולם מה דעתכם על הנושא הבא: האם הוגן להביא ילד לעולם ע"י הורים שאחד מהם לפחות לקה באיזשהי מחלת נפש במהלך חייו. הרי ייתכן כי מחלה יכולה לעבורבתורשה (במידה וקיים מרכיב תורשתי אך לצערנו אף פעם אי אפשר לדעת בודאות) ואז נראה את ילדנו על ספת הפסיכולוג, סובל בלי שאנו יכולים לעזור הרבה. או במידה והמחלה תחזור בהמשך החיים וילדים יושפעו מכך וזה גם יגרום להם סבל. אני אישית סובלת מדיכאון וחרדה (?) מזה זמן מה ונראה כי אצלי במשפחה קיימת אזשהי נטייה גנטית לנוירוטיות, וכשאני חושבת על הולדת ילדים אני נהיית עצובה כי מצד אחד נראה כי החיים חזקים מאיתנו ואני אישית רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים אך מצד שני אני מאוד פוחדת שגם הילדים שאני אביא יסבלו מלקות נפשית. או שפשוט אני חרדה ועדיין לא בשלב של לחשוב על הקמת משפחה?! נא תגובתכם

האם היית רוצה שלא להיולד? כלומר אם תסתכלי על חייך, האם הדיכאון והחרדה כל כך נוראיים שעבורם היית מותרת על הכל? וגם נראה לי שכולם חוששים לפני תכנון משפחה, הרי כל כך הרבה דברים רעים יכולים לקרות (אבל גם טובים) וגם יתכן שעדיין מוקדם לך. גם זו אופציה.

נטלי שלום יש מחלות גנטיות חריפות או חמורות בהם השיקול הזה בהחלט קיים. בנוגע לדיכאון וחרדה, אמנם יש מרכיב גנטי מסוים בבעיה, אבל הוא בשיעורים נמוכים יחסית, כמו כן, רוב האוכלוסיה סובלת מדיכאון ו/או חרדה לפחות פעם בחיים בלי קשר למטען הגנטי. בהחלט יתכן שהעברת הדיכאון והחרדה נובעים מעצם המגורים המשותפים ולא מסיבות תורשתיות. לכן חשוב שהורה לעתיד שסובל מדיכאון וחרדה יקבל טיפול פסיכולוגי וישפר את יכולותיו להתמודד עם הבעיה. עם זאת, אני לא חושב שזו לא סיבה להימנע מהבאת ילדים לעולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לנטלי, מדהים ממש, בתקופה האחרונה העסקתי את עצמי באותה שאלה בדיוק. אני נשואה כשנה, לפני מס' חודשים התחלנו לדבר על ילדים, אבל לאחרונה עברתי התקף חרדה מלווה במצב רוח די ירוד שנמשך תקופה די ממושכת. בעקבות זאת התחלתי להרהר על מוכנותי להורות... ייתכן ויש צורך בעוד קצת זמן כדי להתחזק ולעבד את מה שעברנו ( אפשר להעזר לשם כך ביעוץ פסיכולוגי, כמובן). יחד עם זאת, נראה לי, כי דווקא המודעות העצמית לחולשותינו, רגש האחריות המפותח והיכולת לטפל בעצמנו - יכולה להועיל לנו בהורות בהמשך. אנשים רבים עושים ילדים בלי שום חשיבה מוקדמת או דאגה לאיכות הורותם בהמשך!

בעיות חרדה או דיכאון קל לא נחשבים למחלות נפש ואין להתלבטות שלך בכלל מקום בהקשר הנוכחי. יכול להיות שמסיבות אחרות קיימת התלבטות אך ברמה הרפואית אין כאן סיבה להמנעות.