אלימות במשפחה

עד גיל 4 היתה לי משפחה נפלאה: אמא ואבא שקראו לי, פינקו אותי ועטפו אותי בהמון צמר גפן. בגיל 4נולד אחי, ההורים שלי נפרדו(נותרתי עם אמא, עם אבא נותר קשר רופף בלבד, בתחילה ביוזמת אימי ואחר כך מתוך הרגל) לאחר הלידה אמי עברה איזשהו משבר. היא בכתה ללא הפסקה(אולי בשל הפרדה מאבי) הסתגרה בחדרה עם אחי הקטן , לא אכלה לא האכילה ולא דיברה איתי. כעבור כמה שבועות היא חזרה לעבודה, והחיים חזרו למסלולם, בערך. פתאום כל דבר שעשיתי הרגיז אותה. היו לה מעין "התקפים" של כעס שבמהלכם לא יכולתי לדבר אל ליבה ולהתנצל או להרגיע אותה היא הכתה בי ללא רחם, ללא שליטה אולי. היא סטרה לי, הפילה אותי לרצפה, בעטה בי בכל כוחה, גררה אותי על הרצפה משערי, ו... תמיד לאחר שהאקסטזה נגמרה היא עזבה אותי והלכה לעשן את הסיגריה שאחרי, ואחר כך באה לחדרי להתנצל. תמיד הייתי חייבת לומר שאני סולחת לה, או שמכות נוספות היו מנת חלקי. בתקופה הזו כל דבר יכול היה לעורר אותה: רעש, אי ציות, בלאגן בחדר, שבירת כוס, או אם הייתי בחדר ושוחחתי איתה והדבר "גרם" לה לשבור דבר כלשהו. אבל תמיד היו סיבות. הייתי ילדה מאוד אינטיליגנטית, וידעתי שאסור לה לעשות את זה, אבל גם התביישתי לספר. בכיתה ג היא הכתה אותי לפני אספת הורים. הגעתי אתה, עדיין בוכיה וכואבת. הייתי תלמידה מצטיינת. המורה שאלה למה אני בוכה, ואמא אמרה שהיא "הרגה אותי במכות". כך. היא אמרה למורה שאני מכה את אחי הקטן ולא ממושמעת. המורה צעקה עלי. עלי! ואמרה שמעתה עלי להביא פעם בשבוע מכתב מאמא שאומר שאני ילדה טובה. תמיד לאחר המכות מאז נאלצתי לבקש מכתב כזה. כמה מגוחך. המורה שברה אותי. תמיד הייתה בי תקווה שאם יגלו יגנו עלי, יפסיקו אותה. ופתאום המורה טוענת שמותר. שמרתי על זה בסוד כל השנים, סוד מביש. פחדתי שירחמו עלי, שיחשבו עלי כעל קורבן. ואני לא. תמיד חייתי עם תחושת הלבד. את אחי אמא לא הכתה אף פעם. גם לא התעללה בו מילולית כשם שהתעללה בי. היא הפסיקה בכיתה ד, כשהפכתי לגבוהה וחזקה ממנה, על אף שמעולם לא התגוננתי ולא ברחתי. עמדתי וקיבלתי את "המגיע לי" בבכי. בכיתה י אמא אושפזה בבית חולים לחולי נפש. נתגלה שהיא סכיזופרנית אלימה עם נטיות אובדניות ודיכאון. אולי היא הייתה כל הזמן? היא התקשרה אלי מביה"ח וקיללה אותי בטלפון, טענה שהיא שם באשמתי, שהיא תתחשבן. לאחר חודש החזירוה הביתה. באמתלה כלשהי היא החלה להכות בי. אני הייתי בהיסטריה. הסיוט שניסיתי להדחיק קרם עור וגידים. האינסטינקט היה לתת לה להכות בי, כמו תמיד. אולם מהספרות הרבה שקראתי ידעתי שעלי להתעמת עמה, וניסיתי להגן על עצמי. בעיקר להגן על עצמי משום שאני מאוד נגד אלימות. התחננתי שתפסיק. ראיתי מה שלא ראיתי בהיותי ילדה: היא לא שלטה על עצמה. לאחר שהוצאתיה מחדרי היא לקחה גרזן כבד, שהיה בביתנו ושברה עמו את הדלת. אני הייתי בהיסטריה נוראית שלא אופיינית לי ולא חשבתי אפילו על לברוח. פשוט בכיתי. בשלב הזה הגיעה השכנה וחילצה אותי, והגיעה המשטרה. קראתי בפירוט שאמא קיבלה עם שחרורה מביה"ח שהיא רצתה להרוג אותי, וזה גם מה שהיא אמרה למשטרה. לא רציתי להגיש תלונה. הרגשתי אשמה נוראית שהתגוננתי, שהחזרתי. אני בת 21 היום. אני תלמידה מצטיינת, יש לי חבר שלאחר שנים מספר סיפרתי לו מה שתמיד התביישתי, אני קוראת המון ספרות פסיכולוגית וניתחתי את עצמי, נפגשתי עם פסיכולוגית שלאחר מספר מפגשים אמרה לי שאני מתמודדת נהדר עם מה שקרה, אבל לא עזרה לי במיוחד ולא השמיעה לי דברים שלא ידעתי כבר, אך עם זאת, למרות שאני מבינה את הדברים, למרות שאני ממשיכה בחיי, אני לא מצליחה להשתחרר מהטראומה ומהלבד שחוויתי בילדותי. אני מסוגלת להיות עם החבר שלי ולהיות לבד, כמעט בכל פעם שבה אנחנו רבים, מריבות מינוריות ככל שתהיינה, כל ביטוי של כעס מפחיד אותי ומכניס אותי להסטריה. אני חייבת לציין שאני לא מתמודדת יפה עם לחץ. האם יתכן שההתעללות שסבלתי בילדותי פגמה בהתפתחות המנטאלית\שכלית שלי? עד גיל 4, בשנים היותר קריטיות היו לי חיים נפלאים. האם יתכן שהלידה או הפרידה מאבא שלי גרמו לשינוי כימי במוחה של אמי ולהתעוררות המחלה? אמא הייתה בת 42 כשהתאשפזה לראשונה. אולי התקרבות גיל הבלות החריפה את המחלה? תודה, נטע

לנטע שלום, טוב מאוד שפתחת וסיפרת את זה. ניתן בהחלט לעזור לך. אני בטוחה שהצוות כאן יכול לעשות משהו. עצם העובדה שפתחת וסיפרת כאן, זהו צעד חשוב מאוד. אין לך מה להתבייש. את לא אשמה במה שקרה!!! רק דעי שהיום, המודעות גם של הגננות וגם של אלו האמונים על ביצוע החוק גבוהה יותר. בתקווה שרק יהיה לך יותר קל בחיים, עדי

נטע שלום, את מוזמנת להצטרף אלינו לקבוצה וירטואלית של אנשים שחוו אלימות בילדותם. בקבוצה אנחנו מנסים להתמודד עם המטען הכבד שנושא כל אחד ואחד מאתנו. נשמח אם תצטרפי. כתובת הקבוצה: http://www.diburim.co.il/cgi-bin/forums/intraforum.cgi?forum=a-1331

נטע שלום את מספרת את סיפורך עם הרבה מודעות ואומץ. אני בטוח שזכרונות העבר כואבים עדיין, למרות שכבר אינך מקבל מכות. הדברים שאת מתארת כל כך חזקים ומשמעותיים שאינני יכול לחשוב על פתרון אחר מאשר להמליץ לחזור למסגרת של טיפול פסיכולוגי. אולי מה שלא התאים קודם יוכל להיות טוב יותר במסגרת אחרת. הבעיה איננה בהתפתחות המנטאלית/שכלית, כמו שאת שואלת, אלא בפחד והאכזבה שחווית מהאנשים היקרים לך ביותר. הדבר משפיע בכל מיני כיוונים, כל אחד לפי אופיו והתפתחותו האישית. את מספרת על קושי כיום להתמודד עם לחץ, וחוסר הצלחה להשתחרר מהטראומה. אלו דברים שכדאי לפתוח ולבדוק במסגרת מקצועית ולא להמשיך ולסחוב אותם כל החיים. יש כמובן זכרונות שתשאי עימך לתמיד. השאלה היא עד כמה זכרונות אלו ימשיכו לנתב את חייך ולשלוט בהם, אל מול האפשרות שהם ישארו כעדות לדברים שהשארת מאחור והמשכת לעתיד חיובי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אוכל לדעת אם גם אני נושאת את הגורם התורשתי למחלת אמי?