בדידות

אני בודדה כל כך. האם באמת אין אף אחד שמוכן להקשיב? האם באמת כל החברים שלי מוכנים להיות חברים שלי רק כשאני חזקה? ואף אחד לא מוכן להיות שם בשבילי כשיש בעיות? תשכנעו אותי שלא.

הכל זה פונקציה של כמה את היית שם בשבילם כשהם היו במצב דומה, כלומר חלשים וזקוקים לעזרה. עוצמת האהבה שאנו מקבלים היא בדרך כלל פועל יוצא מהאהבה שאנחנו מעניקים. אבל בטוח שישנם כאלה שאוהבים אותך ואיכפת להם שקשה לך ורוצים להקל עלייך לעבור את התקופה.

בטח שאני שם בשבילם. זאת אחת הבעיות: שאף אחד לא צריך אותי. וזה לא נכון שעוצמת האהבה שאנחנו מקבלים היא פונקציה של עוצמת האהבה שאנחנו מעניקים. יש בי המון אהבה לאנשים סביבי, אבל אף אחד לא רוצה ולא צריך את האהבה הזו. (פעם חשבתי שכן, פעם חשבתי שיש ערך לרגשות שלי ושהם רצויים, היום אני כבר לא מאמינה). בכל מקרה תודה על התגובה.

האם ישבת פעם וניסית לחשוב אם את בן אדם שמח או בן אדם מריר? האם את מפרגנת או מקנאה? האם כשאת נפגשת עם החברות שלך רק את מדברת על עצמך ולא נותנת להם לדבר? האם את רק מתלוננת או שגם חולקת דברים שמחים? מהכרותי האישית יש לי חברה שכל הזמן מתלוננת וכל הזמן מקטרת ולא מוכנה לשמוע שום ביקורת על שום דבר והיא חושבת שהיא יודעת הכל וזה מה שהרחיק אותה מכל החברים שהיא כל הזמן מרירה, כל הזמן מקטרת ואני ועוד חברה מרגישות שנמאס לנו ממנה כי היא לוקחת מאיתנו את כל האנרגיות החיוביות ע"י זה שהיא כל הזמן מרירה ולא מוכנה לשמוע ביקורת ואז אחרי שאנחנו נפגשות איתה אנחנו מגלות שאנחנו כל הזמן חושבות על הצרות שלה וכמה היא לא מוכנה לשמוע שום דבר שאנחנו אומרות לה, במיוחד הדברים שאנו מייעצות לה ע"מ שיהיה לה יותר טוב. באופן כללי לאנשים קשה לשמוע יותר מידי רק צרות ותלונות ולגלות שהבן אדם לא רוצה לעזור לעצמו אז קטונטי מלעזור לו.

קודם לא הצלחתי להכנס ולקרוא מה שכתבת. אז אני מגיבה עכשיו שוב. אני חושבת שבגלל זה אני התרחקתי מאנשים, כי הרגשתי שאף אחד לא ירצה להיות בקרבתי כשאני מרירה ועצובה. שאף אחד לא יהנה מלהיות איתי כשאני חלשה ולא נעימה ונחמדה כמו שהייתי כשהרגשתי טוב יותר והיה לי בטחון עצמי רב יותר. וזה מעגל סגור כי ככל שאני מתרחקת גם הם מתרחקים, ואני מרגישה עוד יותר דחויה, ויותר חסרת ביטחון. דווקא מה שאני צריכה זה חברים שמוכנים לקבל אותי גם כשאני כזו, ובגלל שאני לא מאמינה שהם מוכנים, אני שומרת מרחק, כדי לא להכביד.מאיה כתב/ה:

אני לצערי נאלצת להסכים עם דברייך למעט תיקון אחד, זה לא שהבן אדם לא רוצה, זה שהוא לא יכול. והעצות שאנשים נוהגים להשיא במצבים כאלה כמו למשל קח את עצמך בידיים וכו' אינן יעילות ולא ניתנות ליישום כי הרי אילו זה היה ככ פשוט זה לא היה מגיע לכדי מצב כזה. האנשים שמסביב פשוט מתוסכלים, אבל האדם עצמו מצוי בבעייה, גם אם הקרובים לו אינם מבינים שזה לא תלוי בו

היי, איך אפשר לשכנע אותך שלא? אני לא מכירה אותך ו/או את האנשים שסביבך. ובכלל - יש סיכוי לשכנע אותך שלא, או שאת נחושה (לפי התשובה שכתבת ל - ME עושה רושם שאי-אפשר לשכנע אותך... ואולי אני טועה)? כדי לדעת אם מישהו לא מוכן להקשיב, צריך לנסות לדבר איתו קודם... ולא ברגע של לחץ או כשהדעת מוסחת, אלא ברגע של שקט כששני הצדדים רגועים ותקשורתיים יותר. וחוץ מזה, שהרבה פעמים אנשים נרתעים ממצבי חולשה (וזה עדיף על אנשים שמנצלים מצבים כאלה); הרי הרבה יותר כיף ונחמד לבלות עם אדם חזק, לא? אבל חברים אמיתיים יהיו שם תמיד - לטוב ולרע. ותאמיני לי - מנסיון והרבה אכזבות - זה בדוק!

ברוב הפעמים זה תלוי בנו, זה כמו החיים איך שאת מנתבת אותם ככה הם יהיו. גם אני התאכזבתי המון מאנשים וגם אני הייתי הרבה פעמים בתחתית למטה עם משברים ושם בדקתי את החברים שלי. אני לא מדברת מלמעלה אלא מתוך תחושה של אחת שחוותה דברים. נכון שיש חברים שלא יודעים לפרגן לנו כשרע לנו ולא תמיד הם יהיו בשבילנו , אבל אם כל החברים מתנתקים מאיתנו אולי כדאי לנו לעשות חושבים, כי אולי הם לא באמת חברים טובים ? אף פעם לא מאוחד ליצור חברויות ואף פעם לא מאוחד לעודד את עצמו ולהסתכל קדימה ולנסות לבדוק איך אנחנו יכולים לפתור את הבעיות שלנו ולא להתעסק באומללות שלנו.

את צודקת, וצודק מי שכתב לך כאן- אנשים, מה לעשות, לא אוהבים לשמוע תלונות, מעדיפים לראות אנשים שטוב להם , שהם שמחים. כך אנחנו בנויים כנראה. הדרך לצאת מהמצב המילכודי הזה הוא רק על ידי עבודה על עצמך אם בעזרת טיפול או בדרך אחרת, להגיע להיות בן אדם שלם עם עצמו, ולהפוך את היוצרות- תאמיני לי שאז כולם "ישחרו לפיתחך" , ואת זו שלא תמיד תוכלי לשמוע אותם. מקווה שהבנת אותי.

שלום אני לא חושב שמישהו יוכל באמת לשכנע אותך. תלוי במה את רוצה להאמין ומהי התבנית לה את רגילה מזה זמן רב. תחושת הבדידות והניכור שאת מרגישה בוודאי אינם מקריים ובוודאי לא נובעים ממשהו שקשור רק לתקופה הנוכחית. אכן, אם אין אני לי, מתאים מאוד למצב. מסתבר שכאשר "אני לי" באמת מתממש באופן מפתיע מצטרפים אליו גם אחרים. אבל "אני לי" לא מחייב בהכרח שתהיי כל הזמן חזקה וחייכנית, ואולי נדרש גם שינוי בסביבה החברתית ולא רק בעולמך הפנימי. בכל מקרה, אני מתקשה להאמין שעמדה פסיבית (תשכנעו אותי) באמת תשנה משהו, מבפנים או מבחוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן