התמודדות

שלום, אני מניחה שגם אם לא אכנס יותר מדי לפרטים, אפשר יהיה להבין את המצב לכשעצמו. אמי חולה נפשית מזה שנים רבות, כשלטפול הופנתה בדחיפתי לפני מספר שנים אחדות. מצבה מוגבל לכדי עסוק כפייתי במספר מצומצם של תחומים. כיום התנהגותה הפכה אגוצנטרית תוך דאגה לאינטרסים האישיים שלה (כשבזאת מדובר בחוסר מעש ומחשבה איך להפעיל אנשים מסביבה עבורה) כשבמוחי עובר פקפוק על מהיכן נובעת התנהגותה (תוך מחשבה שאין זה כמתוך אדם חולה). בעבר התייחסתי אליה כאל אדם חולה והבלגתי לגבי החוסר מעש , אך היום התנהגותה מעוררת בעיקר כעס, לאחר שהפכה מאדם פסיבי שתקן ומנותק לאדם פסיבי דעתן שמשרת את אינטרסיו בלבד (היא מתנהגת כאילו אינה מסוגלת לבצע דבר-מפילה את הכל על הסובב) אל מול אדם חולה חשוב שלא להפגין את הכעס, אך קשה שלא להפגינו, דבר העלול לפגוע יותר. אני בתקוה כי יש אדם שיוכל להסביר לי האם הגיוני שהיא באמת חולה כיום או שהתנהגותה נובעת מעצלות? ואיך בכלל עומדים מולה או מול עצמינו?

מיכל שלום ההתמודדות עם הורה חולה היא קשה מאוד. מצד אחד את רוצה לראות בה את הרוך והנתינה שיש לצפות מהורה, מצד שני יש לה מגבלות חמורות ביכולתה לתפקד ולהעניק. הכעס שלך טבעי ולמעשה כמעט בלתי נמנע. כמובן שהוא לא יכול לשנות דבר כיוון שמדובר במגבלה שאינה בהכרח נשלטת. חשוב שתמצאי דרכים לשמור על עצמך עם הרצון גם להגן עליה. אני מציע לך לחפש מסגרת תמיכה של אנשים שעוברים דברים דומים לשלך. אחד האפשרויות הוא לפנות לאנוש ולברר האם יש קבוצה כזו באזור מגוריך. בשלב כזה או אחר יהיה חשוב לדעתי שתפני גם לטיפול פסיכולוגי שכן זו התמודדות קשה שתלווה אותך מן הסתם עוד שנים רבות. בברכה ד"ר אורן קפלן