הנטיה הבלתי נמנעת להרס עצמי

היי, אני באמצע שנות העשרים לחיי. אני סובלת מחרדות ואוסי די, לעיתים דיכאון. כתבתי כאן בעבר אך אינני רוצה לכתוב יותר מידי פרטים העלולים להיות מזהים. לפני כמה חודשים עברתי לגור לבד, ותופעות שסבלתי מהם בבר עלו מעל פני השטח, ביתר שאת. אני רוצה להעלות את הפחד העצום שלי להיפגע. כאילו שבתוכי קיים גרעין של אימה. יש לציין שאני מתכוונת באופן ישיר ומודע לפחד מפגיעה פיסי, שמעיק מאוד מאז המעבר והשינויים שעשיתי בחיי. אני מוצאת אותי במצבים של חוסר שליטה ודפוסים הרסניים מאוד. בנוסף הקונפליקט "הישן" שלי עם המראה. בעבר הייתי עסוקה באופן אובססיבי עם המראה שלי דבר שהוביל לטיפולים שונים, התנהגות כפייתית. יש לי תנודות מאוד רציניות במצב רוח, בבטחון, בתפיסת העצמי, דימוי עצמי וכו'. לפעמים אני מאוד אגרסיבית כלפיי עצמי וחוששת ללא הפסקה מנזק שאני יכולה לגרום לגופי. לדוגמא: מאכלים מסוימים, אכילה מסוימת, צחצוח שיפגע בשיניים. אני מתכוונת שהפעולות הבסיסיות שאנו מבצעים כבני אדם יוצרות אצלי חרדה, שאני גורמת לעצמי נזק. יש לציין שבשל הלחץ אני באמת לא מבצעת דברים כמו שצריך ולא יודעת להפעיל שיקול דעת בריא של מה טוב ולא טוב, מינון נכון, אופן ביצוע וכו'. כשאני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי ועם המראה שלי אני הרבה יותר מתגוננת וחרדה, ואולי מביאה את "האושר" הזה לסיומו רק בגלל החשש שהוא לא יימשך. בנוסף, יש לציין, שמחמאות עושות לי מאוד רע. במיוחד כאלה שקשורות למראה כי הרי זה לא קבוע ואין לי שליטה מלאה על הגוף שלי ועל נסיבות חיצוניות. אולי אתה מבין אותי? כי אני לא מצליחה להבין את עצמי או שאני בכלל לא מנסה. אני בטיפול פסיכואנליטי כ-שנתיים. המטפלת תומכת (ואפילו די מחבבת אותי) ובמקום מסוים היא מתפקדת כדמות אמהית, לעיתים. האם ייתכן שתחושת חוסר הגנה שלי נובעת מכך שההורים שלי לא ביטאו אהבה? מגיל מאוד מוקדם פיתחתי עוינות כלפיהם ומרדנות. תודה

מ. שלום את מתארת דפוס מורכב למדי ולא הייתי רוצה לקשר את הכל למשהו אחד. אין ספק שהקשר עם ההורים הוא גורם מפתח לדברים רבים בחיים ואם חווית חסך בוודאי זה השפיע על חייך. אני חושב שההתמודדות והתשובות למה שאת שואלת את עצמך מתאימות מאוד למסגרת הטיפולית בה את נמצאת ולכן קשה לתת לך עצות מעשיות במסגרת הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן