אמפתיה מצד המטפל

היי, שאלה לד"ר קפלן- מטופל שמרגיש שהמטפל שלו איננו אמפתי לפעמים ולפעמים נוטה למתן פתרונות לאחר שהמטופל חושף את עצמו רגשית עם קשיים, התלבטויות, רגשות סוערים- האם עליו לעזוב את המטפל? המטפל טוען כילעיתים הוא נותן פתרונות ומבקש מהמטופל לתקן אותו, לומר לו וללמד אותו מה מתאים לו, איזו תגובה מתאימה לו. למטופל, קשה עם העובדה שהדבר חוזר על עצמו מדי פעם ואז הוא חש כי המטפל לא מכיל אותו מספיק וכי הוא לבד. פרט לכך, המטופל מרוצה אצל המטפל וקיים קשר ארוך וקשר עם המון חיבה ביניהם. השאלה היא, כמה שהדבר יכול להועיל למטופל שהוא ילמד אחרים איך להגיב אליו וילמד השני איזו תגובה טובה לו (גם בקשר עם המטפל וגם בקשרים מחוץ לטיפול), המטופל חש שאולי זוהי השקעה יוצאת דופן או שאולי המטפל לא מתאים לו. מה דעתך בנושא? ראוי לציין שהמטופל מתקשה להעזר ומתקשה לומר מה מתאים לו ומכאן ההתלבטות כי הוא חש שזה יכול לעזור לו בעתיד, אך מצד שני, הוא גם מתוסכל מתחושת חוסר ההכלה של המטפל ותחושתו שהמטפל לא עמוק אולי מספיק עבורו . תודה על תשובתך .

הלוחמת שלום אכן שאלה לא פשוטה כיוון שקיימת התלבטות של ממש האם העדר האמפתיה מצביע למעשה על ליקוי בטיפול. הבעיה לענות על שאלתך באופן מאוד כללי הוא שההגדרה מהי אמפתיה לא לגמרי ברורה. לפעמים אמפתיה היא לשים גבולות לצד השני ולעמת אותו עם דברים שהוא אינו רוצה לראות. החוויה עלולה להיות חוסר אמפתיה, כשלמעשה "מריחה" של המציאות תוך חיוך סימפטי היא דווקא חוסר האמפתיה בטווח הארוך. בסופו של דבר על המטופל להגיע להחלטה האם יש כאן העדר "כימיה" שפוגעת בטיפול ואז אפשר בהחלט לשקול החלפת מטפל, או שיש כאן עבודה מקצועית שלמרות שלפעמים לא נעים לקבל אותה, היא משמעותית ומקדמת. מאחר ואת כותבת שישנה הערכה ושביעות רצון באופן כללי הייתי ממליץ לחשוב היטב לפני נטישת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני אסביר את עצמי יותר בכוונה ל"אמפתיה" מצד המטפל. המטופל חש כי הוא מספר ומדבר ברמה רגשית מאד גבוהה והמטפל לעיתים עונה במתן פתרונות. המטפל מודה לחולשתו הזו, אך כאשר נוצר מצב והמטפל עונה כך, המטופל חש כי אין מכילים אותו או כי המטפל איננו מעוניין לשמוע על בעיותיו ורגשותיו. למרות שהמטפל טוען שלא כך הדבר. אלא שיש לו "נפילות". דוגמא- המטופל מספר על בעייה שלו שידועה למטפל בעקבותיה הוא חושש שלא יוכל לעבוד שעות רבות בעבודה בעתיד ושלא יודע במה יוכל לעסוק והמטפל אומר לו- תשמע, זו בעייה אוניברסלית בגילך, הרבה אנשים מתלבטים אחרי הלימודים מה יהיה הלאה. והמטופל חש שלא "היו" איתו. כי לו יש קושי ייחודי. או שהמטופל מדבר איתו על טראומה שעבר של אובדן ומעלה תחושה של חוסר אונים שקיימת לעיתים אצלו ועצב והמטפל עונה לו - אתה יודע, אם שכולה אמרה לי פעם שמה שעוזר לה זה שהיא חשה שצריך להמשיך הלאה. לא מדובר פה כלל על עניין של עימותים מול המטופל. עם אלו מתמודד המטופל בצורה טובה, כיוון שהוא מעריך סוג זה של סגנון . לי זה נראה כאילו למטפל יש קושי להיות עם רגש של חוסר אונים , או רגשות חזקים . מצד שני, אני הבנתי שישנה חיבה רבה בין השניים. האם "ללמד" את המטפל איך להיות יותר אמפתי ולקבל את חסרונו, למרות שזה חוסם את המטופל לעיתים, או להגיד למטפל "שלום"? באמת לא פשוט. אני יודעת שמטופל מרגיש לעיתים תחושת חוסר הכלה וזה כואב לו והוא מתלבט אם לחכות למטפל, או לנצל את זה שהמטפל מוגבל בקטע הזה וללמוד איך ללמד אדם שמוגבל באמפתיה והכלה איך להיות יותר אמפתי וכך יוכל גם להכליל לחייו האישיים. כלומר, ללמד את הצד השני מה הוא צריך. מה מתאים לו ומה לא. מקווה שאני יותר ברורה.