שאלה מציקה

אני סטודנטית לעבודה סוציאלית. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתחבר לרגשות שלי. העניין הוא שכולם כ"כ מחוברים לרגשות שלהם ועל כל דבר הם "שופכים" מה הם מרגישים ואני- כלום. לא יודעת מה אני מרגישה. בעבר עבדתי בקופ"ח ונחשפתי להמון מקרים לא נעימים: אנשים שהכרתי במהלך העבודה התגלו כחולה סרטן סופניים, עבריין איים עליי, נרקומנים השתוללו כשהייתי לבד, חטפתי מלא צעקות, ראיתי המון חולי נפש, אנשים שהכרתי נפטרו מהיום למחר, ילדה קטנה שהכרתי (בת 6 ) נדרסה למוות ועוד. כשכל זה קרה הייתי חוזרת הביתה בוכה. כמעט יום יום הייתי חוזרת בוכה. כשעזבתי את העבודה חליתי לאחר מכן בנוירודרמטיטיס שידוע לי שזה מלחץ. דוד שלי נפטר מסרטן לפני 7 שנים, דודה שלי נפטרה לפני שבוע מסרטן והשאירה יתומים קטנים, קרוב שלי נפטר לפני חודשיים מסרטן בקיבה ועוד יש לי את הצרות שלי שהם לא מועטות. האם יש סיכוי שכל זה חיסן אותי באופן שכבר אין לי רגשות? תמיד הייתי רגישה לזולת ורחמנית ביותר אך כעת כמעט ואיני מרגישה כלום. הגעתי לשלב שבו אני מצטערת כמעט רק על עצמי. האם זה איזשהוא מנגנון הגנה כידי שלא אמשיך להפגע יותר?

אני חושב שדרך העבודה הסוציאלית תוכלי למצוא סיפוק ולהתחבר לרגשותיך בכך שאת עוזרת לאחרים.

גלית שלום הדברים שאת מתארת ואשר קרו לך לאחרונה אולי אפילו הזמינו סוג של התכנסות רגשית כדי להגן עליך. זה בהחלט לא אומר שאין לך רגשות או שאינך מתחברת אליהם. העדר החיבור לעצמי ולרגשות, אם קיים, הוא בוודאי משהו שמלווה אותך לא רק בעבודה אלא גם ביחסים בינאישיים, בהתלהבות מדברים, מתחושה של חיים וחיות. מה שאת מספרת זה אולי על משאלה שאופי החיים הרגשיים שלך יהיה אחר. מבחינות רבות זו עשויה להיות מטרה של טיפול דינמי, ובמידה ואינך נמצאת במסגרת כזו, ודווקא לאור המקצוע שבחרת, כדאי אולי שתנסי לחוות תהליך טיפולי. רצ"ב קישור למאמר על טיפול פסיכולוגי דינמי: http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי מוסיפה גם שלימודי עבודה סוציאלית אינם לימודים פשוטים. ישנם הרבה תכנים כואבים שפותחים לאנשים שלומדים אותם פצעים ישנים ונוגעים במקומות רגישים. וזה כנראה מה שעובר עלייך תוך כדי הלימודים. אני מציעה לך באמת לקבל תמיכה של איש מקצוע על מנת שלא שתחקי לחלוטין ותקבלי כלים איך להתמודד עם מנגנוני ההגנה שלך. ובכלל, מקום לעבד את שעבר עלייך בחודשים האחרונים.