התנתקות מהחיים

בשנה האחרונה קרו לי כמה דברים מפתיעים ומפחידים בכל הנושא של לימודים. החלפתי מקצוע לימודים באוניברסיטה, חזרתי לגור בבית ההורים וכדי לנסות אם המקצוע החדש שהתחלתי ללמוד מתאים לי יותר מהקודם, לקחתי בו רק מספר קורסים בודדים. אני לא עובדת כרגע, כי חסכתי כסף לתקופת לימודים זו (שכאמור הייתי צריכה להתחיל השנה במתכונת מלאה). (אני לא רואה צורך לצאת לעבוד אלא אם כן אני חייבת). אפשר להגיד שזאת תקופה מאוד מפנקת בה אין לי הרבה ציפיות מעצמי וגם יש לי האפשרות לנוח,להרגע ולהכנס לקצב איטי יותר. הכל נראה טוב ויפה, וחשבתי שזאת שנת המנוחה שלי עד שראיתי שאני לא מרוצה מהמצב. היום יצאתי לאוניברסיטה והרגשתי תחושה חזקה של "ניתוק". בדרך לאוני' מצאתי את עצמי אומרת לעצמי: "מי את?"....ולרגע מאוד התפלאתי שהשאלה קפצה כי דווקא תחום הלימודים החדש כן מתאים לי, ואני כן מוצאת את עצמי יותר מחוברת אליו מהמקצוע הקודם, כך שההגדרה העצמית שאומרת לי "מי אני" כן קיימת עבורי. ואז ישבתי בהרצאה והרגשתי הרגשה חזקה של ריחוף, בעוצמה שעד היום לא חוויתי. היום שלי הסתיים לא מזמן, כשדילגתי על כמה שעות של לימודים וברחתי מהאוני' הביתה. לא רציתי לדבר, העיניים שלי בהו והיה לי מבט מיוסר בסובבים אותי, השמש סינוורה אותי, והרגשתי נורא עייפה וחלשה, הרגשתי שאיבדתי איזה מגע עם החיים, לא הרגשתי שאני חיה. אני יודעת שכל המצב נובע מכך שאני בקושי יוצאת מהבית, ולא מנהלת חיים תקניים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אבל היה נוח לי עם המצב עד עכשיו, אני לא רוצה שום דבר נוסף בחיים, אני מסתפקת במה שיש לי, ואם משהו חסר לי אני לא יודעת מהו. אם הייתי יודעת מה חסר לי הייתי משיגה אותו, לא הייתי יושבת ומתלוננת. הפניה שלי קצת לא ברורה, כי אין לי על מה להתלונן! מי שיקרא את ההודעה הזאת עלול לחשוב שמדובר בעוד בחורה בודדה. אבל אני לא חשה בדידות, ואני מעדיפה להיות לבד מאשר עם אנשים. אני לא יודעת לאיזה כיוון לפנות, כי אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי ראיתי שטיפול ע"י שיחות לא מועיל לי, השיחות כאילו לא נוגעות אליי, גם בטיפול היתה אותה הרגשת ריחוף, והרגשתי שדברים נאמרים מסביבי אבל בלי שום קשר רגשי אליי. אני לא בשלה לטיפול פסיכולוגי, ואין את המוכנות לבטוח במטפל. אולי רק קמתי היום על צד שמאל, אני לא יודעת.

שני, את מתלוננת שכביכול טוב לך, יש לך את כל מה שאת צריכה, סביבה תומכת ומפנקת, בלי לחץ נפשי, לימודים בתחום שבחרת בו וכו' ואת אפילו משוכנעת שאינך בודדה - הלבד שלך הוא דבר שאת בחרת - אז מה בכל זאת חסר לך? לדעתי, מילת המפתח היא אחריות. בעצם, עד היום כנראה שלא חשת רצון אמיתי לקום ולקחת אחריות על עצמך בצורה רצינית. והראייה - את לומדת בשביל הכייף, את לא עובדת (אלא אם את מוכרחה) ובקושי יוצאת מהבית. אולי חסר לך "המשהו הזה" שכל מאיתנו תורם בדרך זו או אחרת לעצמו, למשפחתו, לסביבתו הקרובה, לקהילה ובכלל. האינטרקציה שלך עם הסביבה - צריכה להיות של נותנת ומקבלת. מה את נותנת (כמו שזה נראה כרגע את רק מקבלת). אולי חסר הדחף הזה של להרגיש שצריכים אותך, שאת יוצרת ומשנה דברים, שאת מחליטה באמת על דרך החיים שלך. צאי למסע אל עצמך ותופתעי מהתוצאות. בהצלחה

שני שלום אני מתאר לעצמי שאם הכל היה תקין לגמרי לא היית פונה לפורום לפסיכולוגיה. הריחוף בו את נמצאת יכול להיות תקופת ביניים בחיים עם היבט חיובי, או לחליפין סוג של התמודדות עם בעיה. אני מתאר לעצמי שאחרי שנתיים של טיפול, גם אם אינך מרגישה מחוברת, יש אפשרות לדון בעניין עם המטפל ולקבל את חוות דעתו מה קורה לך והאם יש מקום לדאגה. בברכה ד"ר אורן קפלן