אין לאן לברוח מהכאב...

אני לבד, וכך היה תמיד, אני מתקרבת לגיל 40 ופוחדת שאשאר לבד. בכל מקום אני רואה את כולם זוגות זוגות, כמו בתיבה של נוח. כל יציאה שלי לרחוב, לעבודה רק מגדילה את הכאב, בכל מקום נשים בהריון, מלאות תקווה, יש להן למה לצפות ורק אצלי שום דבר לא משתנה. ואם אני פוגשת מכרים אז מייד שולפים תמונות של נכדים, כאילו אין עוד אנשים בודדים בעולם מלבדי. אני מכירה את כל הקלישאות - לא לשקוע ברחמים עצמיים, להסתכל על הכוס המלאה, ולא לחדול לקוות, אבל אני לא מצליחה להתגבר על הייאוש. אני מנסה להכיר אבל בגילי זה כבר קשה, מה גם שאני לא נראית נפלא, וגם אני וגם הגברים די בעייתיים. אני בטיפול פסיכולוגי שלא עוזר לי להרגיש טוב יותר או חזקה יותר. אני מאוד מתוסכלת ומלאה זעם - למה דווקא אצלי הדברים הסתבכו ככה? אני מטופלת גם בכדורים נגד דכאון וחרדה אבל גם זה לא עוזר, ואני מרגישה שבאמת החיים שלי לא שווים הרבה ואני רואה בהם רק כאב, ולא מפסיקה לקנא באחרים שחיים חיי רגש. זהו הטיפול הפסיכולוגי השלישי והארוך מכולם (שנה וחצי) שלי - האם גם הוא הגיע לקיצו? האם הפסיכולוג מפספס משהו או שזו אני שאיני רוצה לעזור לעצמי? אודה לך אם תתיחס להודעתי המבולבלת קצת

למה לברוח מכאב אי אפשר לברוח משום דבר צריך להיתמודד עם מה שיש ובצורה טובה כך אמר לי מישהו הושיט לי יד ויצאתי מהחור ששקעתי בו שנה שלמה. אם הפסיכולוג לא מצליח לגעת ולקדם אותך תגידי לו את זה תבררו איך ומה אפשר לעשות ואם הוא לא מתאים אפשר ורצוי להחליפו היצחקת אותי,,את בת 40 ומדברת כמו בת 70 את בשיא הפריחה שלך תקומי ותעשי משהו ,תהיה חיונית יצירתית ותעוזנית אל תרחמי על עצמך כולנו עם כדורים ותאמיני כל אחד והחבילה שלו מי שגרוש מי אלמן מי חולה ומי מבוגר וכו' תעשי את כל הממצים שאת יכולה ותנצלי את המשאבים שיש ברשותך תהפכי את הלימון לימונדה. זה אפשרי תצליחי אחותי. מ.

שירה שלום הודעתך מלאה בכאב ואין לי עצה פרקטית ומיידית לשינוי המצב. את נוקטת בכל הדרכים המתאימות, את הולכת לטיפול פסיכולוגי ותרופתי, אני מתאר לעצמי שאת מכירה את כל המסגרות להיכרויות, כך שברמה הקונקרטית אין לי משהו רציני שאני יכול לתרום. זה מסוג הדברים שבאמת אי אפשר לברוח מהם, את נמצאת עם הכאב וחווה אותו, עם תקווה שאני מקווה שלא נעלמה למרות הכאב, שהדברים יחייכו אליך יותר בהמשך. הנתיב היחידי הוא להמשיך ולטפל בעצמך בכל הדרכים שאת מכירה כדי שהדברים יהיו טובים יותר הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אהבות בחיים שנותנים לנו תחושה של התרגשות אהבה יצירתיות ושייכות קוראים לנו בגיליים די מוקדמים ועם השנים הרצון שלנו לאחוז חזק יותר ויותר את ידו של בין זוגנו או לחילופין השותף של חיינו נוצר מהפחד שלנו להיות לבד. אין ספק שמה שהינך מתארת בסיפור חייך הוא מאין אכזבה ופחד מהיותך גלומה, שסובבת עשייה בודדה ומבודדת במשך שנים. נראה, שרוב חלומך וצורכי הסיפוק הפנימים שלך נבנו ונוצרו מתוך אמונה ויצירה של מחשבה כי זוגיות, בית, משפחה וילדים ישלימו את גורלך ויעודך בחיים הנוכחים. יש בראיה והשקפת חיים כזו המון עומק נפשי, פחד, רצון לנתינה, הקרבה עצמית, אמציונל ברמות גבוהות שלמעשה יוצר את התוצאה ההפוכה שהיא התקבעות במצב סטטי, אי יכולת ליצור קשריים מהותיים ואיכותים מפת חוסר ביטחון עצמי נמוך מאוד, שלמעשה הורס כל בניה עתידית. הנך, מודעת למצבך ואפילו מגיעה לעומקיים נפשיים , והתעלות ריגשית שלא מתירה לך ברירה אלא להישאר במקום ולהתחבר לתחושות סבל עצמית, דיכאון והקרבה עצמית במקום לחשוב וליצור בדרך הגיונית, פרקטית ומעשית של ראיה נכונה של החיים. נראה לי שבמצבך הנוכחי, הגישה המעשית ולף דווקא הטיפול הפסיכולוגי יתנו לך את המענה לבעיתך. עליך להתחיל לבנות וליצור תחומיי עניין חדשים בחיים כמו: להירשם ללימודים שלימודים רוחניים מומלצים ביותר, להתחבר ליצירה, לכתוב , חוגי ריקודי עם מומלץ לך ביותר או לחילופין מכון כושר או כל סוג של קנטרי קלאב. תנסי את הפעילויות שהמלצתי לך בחום ותראי פתאום איך אישיותך מתמלא ונבנית בצורה יותר אןפטימית ובריאה. כמו כן, אפשרויות כאלה יוכלו לתת לך את הרצון לצאת מהבבית, להגביר את תחושת הביטחון העצמי שלך ואולי לבסוף השתיכויות כאלה מצדך למסגרות כאלה יתנו לך את האפשרןת להכיר פרטנר או בן זוג ולהקים ולהגשים את יעודך שהנו משפחה. לסיכום: יש כן לאן לברוח מהכאב, אבל תעשי את זה.