מריבת הורים

שלום, רציתי לקבל את דעתך על אופן ההתייחסות שלי לנושא. אבי בן 63, אימי בת 57. רוב הזמן שהם נמצאים יחד הם רבים. אני ואחי נשואים והם גרים לבד. אבי חוזר מהעבודה, רוצה להשאר בבית ולא ללכת לאף מקום. הוא רוצה לנוח ולישון. ואילו אימי אינה עובדת, במשך היום עוזרת לנו ואחר הצהריים והערב רוצה לצאת לדודים, לקניות או סתם לצאת. גם בשבתות אבי מוצא תרוצים להשאר בבית ואימי נשארת בבית מתוסכלת ובוכה. אין לו תחומי ענין פרט למעט ספורט ואימי יודעת להעסיק את עצמה , אך היא לא מצליחה להסתדר עם מצבה. ברצוני להוסיף כי בכל שנות נישואיהם אימי ויתרה לאבי בכל נושא, גם אם לא רצה לצאת, גם אם דרש כמו ילד קטן לקבל את סוג האוכל שרצה, אך מרגע שאחרון ילדיה עזב את הבית היא מנסה לקבל ממנו פינוק, התייחסות או אכפתיות והוא בשלו. קשה לקחת צד בענין כי שניהם חשובים לי, אך איני יודעת מה ליעץ לאימי שבכל דבר קטן שקורה ביניהם מתרחש פיצוץ ענק. אני אומרת לאימי שלא ניתן לעשות כרגע דבר אחרי כל השנים הללו שבהם ויתרה ולא דרשה את שלה, היא מצידה לא מסכימה לכך. גרושים לא באים בחשבון כי אחרת לא ימצאו את עצמם. (אין לה אפילו רשיון נהיגה) אודה לעצתך תודה

רונית שלום הוריך מתמודדים כעת עם מה שברחו ממנו כל השנים. הריבים התמידיים אינם תוצר של הזמן האחרון והשאלה האם יש להם כוח באמת לפתור את הדברים או שהם כבר חיים איתם כחלק מהחיים. אפילו בגיל כזה ניתן לקבל ייעוץ זוגי, אולי הדבר אינו נפוץ. אנשים פעמים רבות כבר נעולים בהרגליהם. הייתי מציע לאמך לנסות ולפתח כמה עיסוקים פרטיים שכן יתנו לה עצמאות. יש אפשרות למשל להתנדב במסגרת הביטוח הלאומי עם קשישים או במסגרות אחרות, ללכת לשמוע הרצאות ועוד. אם אביך לא מתענין בדברים אחרים זו זכותו, באותה מידה שזו זכותה לחפש דברים חדשים. אולי אם היא תתחיל להיות פעילה הוא גם יתחיל להתעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן