תסכול

ד"ר קפלן שלום, אני בת 26 ונחשבת, בעיני החברה, לבחורה איכותית, מצליחה ושאפילו אטרקטיבית מבחינה חיצונית. לכאורה, יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת ולזרום עם כולם אבל מודה, יש בי מן תקיעות שלא כ"כ ברורה - אני קצת מלאה והעובדה הזאת פשוט מצליחה להשתלט על חיי ולמנוע ממני ללכת עם כל הטוב שיש לי - בגלל כמה ק"ג עודפים אני הופכת להיות הרבה פחות אנרגטית, אין לי חשק לכלום, אני אפילו לא רוצה לצאת מהבית. מצב הרוח הופך מאד מלנכולי ומה שיותר גרוע הוא שאנני יכולהלצאת מהלופ הזה, אני ממשיכה לאכול שטויות, לא אכפת לי ואני אפילו מזניחה את עצמי. אני לא מתראה עם חברים ואפילו לא מתקשרת אליהם. אני לא מבינה איך קורה שכמה ק"ג משפיעים על כל הדימוי והביטחון העצמי שלי. הם פשוט מרוקנים אותי מתוכן וגורמים לי להיות ללא רוח חיים בכלל. מה עושים? איך אני מצליחה לנתק את דימוי הגוף הנמוך הזה ואת ההשפעה העצומה שיש לו על התנהלותי, מכל שאר הדברים שמהותיים יותר ושצריכים לגרום לי להיות שמחה בחלקי? המון תודה

הגר שלום אני בספק אם מדובר בקילוגרמיים העודפים בצורה קונקרטית. הם מייצגים עבורך משהו, הם לא הבעיה עצמה. אכילה איננה בעיה של עובדות, בד"כ אנשים אוכלים כדי למלא משהו נפשי ולא פיזיולוגי. את תחושת הרעב אפשר לדכא עם הרבה פחות אוכל, ועם הרבה פחות דברים משמינים. מאז ינקות האוכל משמש מקור להרגעה נפשית והוא נותר ככזה לאורך כל החיים. אני לא אומר שדיאטה ושיטות הרזיה לא באות בחשבון, אבל אם ניקח את הסטטיסטיקה שרוב מכריע של הדיאטות נכשלות, אפשר להבין שיש כאן בעיה מורכבת. אני חושב שאפשר לעבוד על הדימוי והביטחון העצמי שלך באופן בלתי תלוי לקילוגרמים עליהם את מספרת. באופן מפתיע, אם אלו ישתפרו יהיה לך הרבה יותר קל לרזות, גם כי הלחצים הנפשיים יהיו נמוכים מדי, וגם כי ההרזיה לא תכיל בתוכה הבטחה כל כך נשגבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני הכל, תודה על המענה והתגובה המהירה. שנית, באשר להערתך - יתכן כי האכילה היא באמת סימפטום ולא הבעיה העניין הוא, ששאלת המה קדם למה, התרנגולת לביצה או ההיפך, מובילה לאותה השלכה - אני מרגישה רע - אוכלת-לא מונעת לעשייה. לעומת זאת, כאשר אני מרזה, כפי שציינתי, אני הופכת למאד פעילה, המון שמחת חיים, ביטחון, אנרגיה - הופכת ממש לאישה חדשה. אם האכילה אינה הבעיה, אז איך ייתכן שלאחר הרזייה כל הבעיות מתגמדות (צודק, הן לא נעלמות רק מתמתנות)?