2 רעיונות

שלום אם נצא מנקודת הנחה שאנחנו לא יכולים לפתור את כל מצבי חוסר האונים בעולם, אבל יכולים לפתור בעיית חוסר אונים כאשר היא קורית בתוך טיפול פסיכולוגי, בפרט כשהקשר הוא לא סימטרי, תסכים לחשוב על פתרונות? מדוע הטיפול המקובל בטראומה הוא בכלים פסיכולוגיים אם יש כאלה שזה לא מתאים להם ויש שיטות נוספות?

לירון שלום אינני יודע מדוע כל כך חשוב לך לקבל את הסכמתי או פתרונותי לכלים שאינם פסיכולוגיים. בחרתי במקצוע ודרך טיפול מסויימת כי אני מאמין בה. אני מוכן בהחלט לקבל דרכים אלטרנטיביות ומכבד אנשים שהפסיכולוגיה לא מדברת אליהם. אישית אינני מכיר דרכים אפקטיביות אחרות לטיפול בטראומה ואם יש לך רעיונות או שיטות ששמעת עליהן אשמח לשמוע. לגבי מצב הטיפול הפסיכולוגי, עצם העובדה שמטופל פונה לפסיכולוג ולא להיפך, יוצרת את חוסר הסמטריה. יש עוד מרכיבים רבים בסיטואציה שיוצרת זאת, לדוגמא, שהמטופל משלם על הטיפול, שצריך להתגמש ללוח הזמנים של הפסיכולוג ועוד. חוסר האונים שיכול להתעורר במסגרת הטיפול קשור בד"כ גם לחוויה מחוץ לחדר הטיפולים ולא עומד בפני עצמו. אם יש אפשרות לגעת בו במסגרת הטיפול ולשנות אותו, זה יכול להיות תהליך טיפולי מאוד חשוב. הפתרון הוא לא להתעלם מתחושת חוסר האונים אלא להתמודד איתה בטיפול עד שהיא תיעלם או תשתפר. זו לפחות דעתי. בברכה אורן

שלום, 1-ביקשתי את פתרונותיך לכלים שאינם פסיכולוגיים כי הנחתי שבתור מישהו שבחר במקצוע טיפולי, תהייה מוכן לענות לי. באמת פסיכולוגיה לא כל כך מדברת אלי, לפחות לא מהנקודה הנוקשה שפסיכולוגים לא מוכנים/לא יכולים להתגמש. אני לא שמעתי על שיטות אפקטיביות אחרות לטיפול בטראומה, פשוט הנחתי שאם מישהו מטפל בטראומה בשיטה פסיכולוגית, הוא לפחות שמע על שיטה אחרת. רעיון דווקא יש לי. למה להתחיל לטפל בטראומה שקורית לבן אדם בשיטה פסיכולוגית? למה לא לתת לו להתמודד עם הטראומה ולפנות לטיפול הפסיכולוגי כשירצה בכך?למה להסתכן בטראומה נוספת שיגרום לו הטיפול הפסיכולוגי? הרי מזה אי אפשר לצאת על ידי עוד טיפול פסיכולוגי-שזה גורם לעוד טראומה וכולי. למה לא לחכות עם זה לגיל של אחרי גיל ההתבגרות, כשהבן אדם יותר מגובש, לפני שמנחיתים עליו טיפול פסיכולוגי? לגבי מצב הטיפול הפסיכולוגי, בעינך זאת עובדה שמטופל פונה לפסיכולוג ולא להיפך. אתה לא מתייחס לעובדה שמטופל יכול להיות מופנה בעל כורחו לפסיכולוג, ושמשלמים בשבילו על הטיפול. פה כבר אין מטופל שרואה בפסיכולוג את מי שיעזור לו ומוכן לשלם בשביל זה. פה יש מטופל שמצפה שהפסיכולוג יעזור לו, פשוטו כמשמעו, ושמת לדעת לאן הפסיכולוג חותר בדבריו ובמה באמת הוא (הפסיכולוג) מסוגל לעזור לו. אם חוסר האונים שיכול להתעורר במסגרת הטיפול קשור בדר"כ גם לחוויה מחוץ לחדר הטיפולים, דבר שאני נוטה להסכים לו, משתמע שאין צורך שיווצר חוסר אונים במסגרת הטיפול, בגלל חוסר הסמטריה, בשעה שהוא קיים גם בחוויה שמחוץ לחדר הטיפולים. אם יש אפשרות לגעת בו במסגרת הטיפול , זה לא אומר שאפשר לשנות אותו, בפרט אם הטיפול הוא עוד מסגרת של חוסר אונים, ואז ההתמודדות איתו בחדר הטיפולים לא עוזרת, אלא אף מזיקה. 2-לא הבנתי עדיין למה מי שנמצא בבית חולים אחרי טראומה צריך לעבור איבחוני אישיות. אני יוצאת מנקודת הנחה שדיאגנוזה היא אבחון, ואני עדיין לא יודעת מה זאת פרוגנוזה. 3-איך אפשר להתמודד עם תחושת חוסר אונים בטיפול אם היא לא נעלמת ולא משתפרת אלא רק מוקצנת? לעניות דעתי הגיע הזמן שפסיכולוגים יפסיקו לראות בפסיכולוגיה ענף רפואי, כי בניגוד לרפואה, שמתעסקת עם כל אברי הגוף, שאין דבר יותר מוחשי ממנו, הפסיכולוגיה מתעסקת עם המודע והתת מודע, שהם שני רבדים של אותו דבר תיאורטי ואינדיווידואלי. לכן הגיע הזמן להפסיק לשלוח אנשים לטיפולים שכאלה מעמדה של פטרונות ופסבדו רפואה, ולהשאיר את זה לאנשים שמוכנים רוצים ויכולים לשלם בשביל זה, לא מתוך אפליה של עניים/עשירים אלא מתוך הכרה שזה שירות שנוי במחלוקת, שמי שמאוד רוצה יוכל להגיע אליו, בדומה לגולף, קריקט ודומיהם. מי שבכל זאת זקוקים לשירות הזה ולא מסוגלים לשלם עבורו, צריכים לקבל אותו , אבל בצורה פחות גורפת. כפי שאמרתי, רק אם הם זקוקים לו ולא אם הוחלט בשבילם שהם זקוקים לו. אני בטוחה שתתייחס לפסקה האחרונה במכתב זה, שבטח תקומם אותך , ולכן אודה לך אם תתייחס קודם כל לפסקאות הקודמות לה. בברכה, ליצוף