עצוב. עצוב מאוד...

ד.נ. - שלום רב, הבעיה שאציג בפניך מורכבת למדי. אשתדל לפרוט בפנייך אך ורק את עיקרייה, מתוך הנחה שיתעוררו בך שאלות נוספות, ונוכל להמשיך בתכתובת. אני בן 23 משוחרר מזה כחצי שנה מצה"ל. כחודש לפני שחרורי נפרדתי מחברתי לאחר מע' יחסים קצרה (בת שלושה חדשים), אך רוויית רגשות חריגים בעוצמתם (למעשה – היתה זו חווית ההתאהבות היחידה בחיי). מאז עשיתי נסיונות רבים "לאסוף את השברים" ולשוב למסלול חיים נורמלי. ככל שחולף הזמן אני מגלה שהדבר כמעט בלתי אפשרי. בנסיונותי הרבים לצאת עם בנות אחרות , אני פשוט לא מצליח להתעניין בהן רגשית או מינית – חרף העובדה שרובן ככולן נאות למראה (בלשון המעטה). אני מקדיש את רוב שעות היום למחשבות נוגות על עברי ה"נפלא", וכן קרוב ל- 4 שעות ביממה לאוננות. על "סטוצים" אין מה לדבר , אני לא מסוגל אפילו לנשק בחורה שאיני חש כלפיה דבר. הניתוק מה"אקסית" מוחלט, כיוון שלא הייתי מסוגל לשמור עימה על קשר של ידידות. יוצא אפוא , ששאלות רבות נותרו פתוחות ללא מענה בצידי שלי, בעוד שאצלה – עפ"י השמועות המגיעות אלי – העסק נגמר לחלוטין, והיא כבר המשיכה לקשר חדש. אני עצוב מאוד. עזור לי…

שלום אתה נמצא בתקופת צומת בחייך. זה עתה השתחרר מהצבא ונפרדת מקשר משמעותי. אינני יודע האם יש לך תוכניות הלאה אבל נשמע שהדכדוך בו אתה שרוי קשור לפחות באופן חלקי למצב הנוכחי. סביר להניח שאם תהיה לך תוכנית וחזון ממשיים יותר לעתיד משהו יתחיל להשתנות, אבל בינתיים אתה מתאר סוג של דיכאון וקושי להתרומם. אני חושב שכדאי לשקול ייעוץ פסיכולוגי, גם בשביל לוודא שאין מדובר בדיכאון קליני שכן אז יש אולי גם צורך בתרופות. המסגרת הטיפולית תוכל בוודאי לשמש גם מקום להתלבטות ועיבוד אירועי החודשים האחרונים. בברכה ד"ר אורן קפלן