למה כל כך קשה

הי זאת אני מפעם. לפעמים אני חושבת לעזוב את הטיפול שאני נמצאת בו, לא כי רע לי ,אלא כי פשוט כבר נמאס לי נמאס מהכל .ומהסתכלות מהצד זה כמו בזבוז ,כאילו בזבוז לדבר איתי לעזור לי.עכשיו זה נראה לי מוזר שמשהו שותף לרגשות שלי ועוזר לי לעומת העבר שעברתי הכל לבד בלי אף אחד, לקח קצת זמן אבל זה עבר. אני רוצה לדבר על נושאים שיותר נוגעים לי רגשית אבל אני לא מצליחה כי נורא קשה לי אפילו רק לזרוק מילה. אני מפחדת שיבוא לי התקף חרדה. למה? למה כל זה קורה לי?

עדי שלום אני מתאר לעצמי שתחושת הייאוש והבזבוז אינם מאפיינים רק את הטיפול אלא אולי את ההתמודדויות שאת צריכה לעבור בחיים בכלל. אולי ההשתקפות של זה בטיפול מעוררת רצון לעזוב אותו וכאילו דרך זה להשליך את הייאוש מחייך. אני מתאר לעצמי שבסופו של דבר ההתמודדות הינה בתוכך ולא במקום מסויים בחוץ. הקושי לבטא את מה שאת באמת רוצה הוא חלק מהתהליך הטיפולי שאת עוברת וחשוב שתביאי את הקשיים הללו לשיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן