חיבוק דוב

שוב בעניין התקפי זעם- אני באמת אף פעם לא הבנתי את ההגיון של השיטה הזו. מישהו מוכן להסביר לי? אני מאוד ספקטית לפי התיאורים , כי להחזיק בחור בן 3 שמשתולל במשך שעה שלמה זה טירוף בעיני. יש לי עוד דברים לעשות בחיים חוץ מלהחזיק אותו!

שירה יקרה, כפי שהצעתי, כדאי לקרוא על זה בספר של חיים עומר. את אומרת שיש לך דברים אחרים לעשות. על זה בדיוק מדובר. באמצעות ענישה או שליחת הילד לחדרו, מוותרים ההורים למעשה על הנוכחות ההורית שלהם, ומסמנים לילד שהם נעדרים מחייו. חיבוק הדוב, למרות שהוא נראה קיצוני ואלים, מבטא גם התעקשות על גבולות ברורים, אבל גם על נוכחות הורית פעילה הנובעת מאהבה ומתשומת לב. לא מדובר כאן באורח חיים, אלא בנקיטת צעד חריף לזמן קצר. לעתים מספיק לעשות זאת שלוש או ארבע פעמים כדי לקבל תוצאה. אם הבעייה אכן חריפה, נראה לי שכדאי לנסות זאת. בהצלחה, דרור גרין

צריך לאהוב לאהוב והרבה סבללללללללנות

לשירה שלום. אני חשה שאת מאוד במצוקה מהתקפי הזעם מצד אחד. מן הצד השני מאוד קשה לך עם העצות שלנו ושל שאר המשתתפים. אולי ננסה להבין בדרך קצת שונה. אולי תנסי לספר לנו מה את עושה בזמן של התקף כזה? כיצד את נוהגת? האם יש מישהו נוסף בבית שיכול אולי לסייע לך בזמנים שזה קורה? כיצד מסתיים ההתקף- האם מעצמו, או שמא את נוקטת בפתרונות מסויימים? האם זה קורה רק בבית, או גם בגן? פתרונות התנהגותיים כפי שהצענו וכפי שחיים עומר תאר בסיפרו אינם מתאימים לכל אחד והם עשויים להיות קשים ליישום כאשר לצד ההתנהגות אותה רוצים לשנות מתקיימים רגשות עזים, כגון: אשמה, כעס וכד'. במקרים הללו נדרשת תמיכה רגשית הן של גורם טיפולי והן של הסביבה. כך כותב גם חיים עומר בסיפרו. נשמע כאילו את מאוד בודדה בהתמודדות עם התקפי הזעם הללו. נסי להשיב על שאלותי ואת יכולה גם לטלפן אלי אם את רוצה- ואולי כך אוכל להבין טוב יותר. מספר הטלפון הנייד שלי מופיע בלחיצה על שמי. בברכה. רוית.

ואני מצטרף לראיה המפוכחת של רוית. פתרונות ותיאוריות טיפוליות הם רעיונות כלליים, ויש ליישם אותם באופן שונה בכל מקרה, בהתאם למצב המיוחד. קשה למצוא פתרונות מושלמים בספרים, וחשוב להתייעץ באיש מקצוע במקרים של מבוכה וחוסר אונים. דרור