קריאה לעזרה

שלום. אני החלטתי לכתוב כאן את מה שעובר לי בראש. קשה לי לסבול את הריקנות הזו. זה כבר יותר מדי. אני בחורה צעירה, סטודנטית. רק התחלתי ללמוד. יש לי אבא נפלא שדואג לי ואוהב אותי, וכשהיה לי קשה הוא מצא לי מטפלת פרטית שתעזור לי. אני גם עובדת במקום נחמד עם אנשים נחמדים. לכאורה הכל נפלא... אבל בפנים אני לא בן אדם. אני יצור מת! אני מתה כבר שנים! החיוכים שלי משטים בכולם, אפילו במטפלת. אני כבר לא מרגישה את עצמי בכלל. לא טוב לי ולא רע לי - אדישות מוחלטת. זה כאילו שהתנתקתי מעצמי על מנת לא לסבול יותר. אני לא אוכלת כבר יומיים וזה עוזר לא להרגיש . אני מתכוונת להמשיך עם העניין הזה עד שהגוף שלי "ידבר" ויגיד שלא הכל בסדר. אין לי תירוצים. אסור לי לעזוב את הלימודים אסור לי לעזוב את העבודה אסור לי לעזוב את הטיפול אסור לי לפגוע באנשים שתלו בי תקוות. אני נורא מצטערת אבל אני לא מצליחה לעמוד בדרישות של העולם הזה. אני לא מצליחה להשקיע במה שחשוב. אני יכולה רק להרוס. אני מאוד עצלנית ואגוצנטרית. לא מוכנה להתאמץ קצת בשביל לעזור לעצמי ולעשות נחת להורים שלי. אני מצטערת אבל אני שונאת את עצמי יותר מדי. אני אמשיך לחייך ולתפקד כלפי חוץ- הדבר באחרון שאני רוצה זה שיגלו שאני עצלנית וחסרת ערך. שהגוף ידבר... גם ככה אין לאף אחד סבלנות בשביל כלום כמוני... אני עונש להורים שלי. למה אבא אוהב אותי? רע לי! אני שונאת את עצמי!!! אין דרך לעזור לי. אף אחד לא מאמין לי... כשאני אומרת למטפלת שלי שזה מה שאני מרגישה אז היא "לא דואגת". אני יודעת למה היא לא דואגת. זה משום שאני מתבדחת ומחייכת תוך כדי... אני לא מסוגלת להתייחס לסבל שלי ברצינות. זה לא מגיע לי. אני סתם עצלנית ומפונקת לא שווה שום דבר. אני לא מתכוונת לאכול! אני לא יאכל! אני ארצח את עצמי אם אעיז להיות חזירה בנוסף לכל. לא מגיע לי לאכול אני לא צריכה לאכול. אני יודעת היטב את ההשלכות של זה אני מתלבטת כבר חודשים בנושא ניסיתי וניסיתי. אבל אין תקווה. אני שונאת את עצמי יותר מדי. כבר לא אכפת לי מכלום... אני מאחלת לעצמי למות ברעב! חזירה שכמוני...

הי, את אומרת שאת לא מסוגלת לעמוד בדרישות של העולם הזה. ואם לא היו דרישות, היה משהו שכן היית רוצה לעמוד בו? אם לא היית צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, לא לר?צות אף אחד, פשוט להיות את לעצמך. מה אז היית רוצה לעשות? מה לדעתך יביא לך את האושר האמיתי?

יש דרישות ואני צריכה לתת דיו וחשבון ואני עצמי כבר מזמן מתה. הלוואי והעולם היה ורוד כפי שמשתמע משאלתך...

אבודה, את שואלת: "למה אבא אוהב אותי?" את לא יודעת את התשובה. הוא יודע את התשובה. אנשים לא אוהבים אנשים אחרים ככה סתם. אנשים צריכים סיבות בשביל לאהוב. את בטיפול. לא יודעת עד כמה הקשר שלך עם המטפלת טוב, אבל את יכולה להשתמש בו בשבילך - בשביל הדרישות שיש לך מעצמך. זה יתרון שנמצא בתוך הטיפול; לעשות קודם כל בשביל עצמך ואח"כ בשביל העולם. אגב, אני מקווה שאני לא הורסת לך אשליה, אבל היי סמוכה ובטוחה שהמטפלת מרגישה ויודעת מה עובר עלייך, לא את כל הפרטים את ה"דבר" הכללי. למה היא "לא דואגת"? לא יודעת, אולי היא כן ואת לא מרגישה את זה? אולי היא מחכה שאת תעלי את העניינים הללו? אוכל. דווקא האכילה נעשתה לאויב הכי גדול. ואת יודעת משהו - את צריכה ומונעת מעצמך... סמלי מאוד, ולא בכדי בחרת להשתמש דווקא באוכל כנשק נגד עצמך. כמה זמן את נפגשת עם המטפלת? חודשיים, חצי שנה?

אבודה שלום בחרת כנראה בשם מתאים ובכותרת מתאימה: "קריאה לעזרה". פנית לעזרה לטיפול פסיכולוגי אבל את לא מאמינה שבאמת אפשר לעזור לך. את מנסה לחבל בגופך בסתר בתקווה שמישהו ישים לב לפני שיקרה לך משהו חמור באמת. כמו ילד שעומד מאחורי דלת סגורה אבל לא באמת דופק אלא רוצה שינחשו שהוא שם ויפתחו לו. אבל זו החלטה שלך בלבד. גם מי שאוהב אותך לא יכול לנחש את נוכחותך מאחורי דלת סגורה. אם תנקשי עליה, אפילו חלש, יש סיכוי טוב שאנשים סביבך יוכלו לתת יד ולעזור. אבל את צריכה לתת להם תנאים בסיסיים כדי לעשות זאת. אם תצליחי שתפי מישהו מהקרובים לך ורצוי גם את המטפלת שלך במה שקורה ובמה שאת מרגישה. אולי אפילו הדפיסי את הודעתך ותני אותה לפסיכולוגית לקריאה. יותר חשוב שהיא תדע עכשיו מה קורה לך מאשר לחכות להבנה המושלמת שקוראת באופן ספונטני, שלעולם לא תגיע כמו שהיית רוצה שתהיה. קראת לעזרה כאן וכולנו שמענו את הקריאה שמאוד נוגעת ומעציבה. עכשיו הזמן לקרוא אותה גם בקול רם ליד מי שיכול לשמוע בסביבה שלך. שמרי על עצמך וגופך, מי יעשה זאת במקומך? ד"ר אורן קפלן

הבעיה שלי היא לא האנשים שמנסים לעזור לי. הם ממש בסדר. גם אבא וגם המטפלת וגם החברים מהעבודה. הבעיה שלי היא "אנשים" באופן כללי. אני מסתובבת באוניברסיטה ויש מסביבי המון סטודנטים. אני לא מכירה אף אחד. אני לא רוצה להכיר אף אחד. אבל נוכחותם מפריעה לי. מאות אנשים מסביב ואני מרגישה שלאף אחד לא מהם אכפת ממני. והאמת- שזה נכון, אבל עצם הידיעה מפריעה לי (מה שלא אמור להיות אילו הייתי אדם בריא שמסוגל לדאוג לעצמו). אני רק דואגת מכך שכולם עלולים לעבור אותי ולהיות תלמידים יותר טובים. קשה לי להתרכז בלימודים וזה מפריע לי. בכלל אנשים מפריעים לי לחיות עם עצמי. אני מבינה שזה לא רציונלי ואני אפילו יודעת למה זה קורה אבל זה חזק ממני זה כאילו שבא לי לעזוב את הלימודים ולברוח מהעולם הזה... אבל כל התחושות הללו לא קשורות ללימודים אלא לחיים "בעולם הגדול" עם אנשים מסביב. אני מרגישה שאין דרך אחרת אלא "לנתק את עצמי מהזרם". אני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב את הלימודים. זה כבר קרה בעבר וההורים שלי די התאכזבו ממני כי זרקתי להם את הכסף (עשרות אלפי שקלים). אחרי הטיפול הפסיכולוגי והרבה "הטפות" ממני הם הבינו שלא כ"כ ידעו איך להגיב נכון במקרים רבים... הם נורא דואגים לי. אבל ברגע שאני מחייכת הם נרגעים. כאילו שהכל חזר להיות בסדר. לצערי אף אחד לא מבין את המצוקה שלי באמת. אפילו אני לא מבינה למה כ"כ קשה לי להתקרב לאנשים- כאילו שכולם חושבים רק על עצמם כל הזמן- זה כל מה שאני מרגישה שאנשים עושים. בכל מקרה, אשליתי את עצמי שאני כבר בסדר ויכולה להתמודד. נרשמתי ללימודים באוניברסיטה תוך עידוד של המטפלת שלי (רק אחרי שהתעקשתי שזה מה שאני באמת רוצה). עכשיו אני מפחדת לאכזב אפילו אותה... קשה לי, שוב מאותן סיבות. אני רק רוצה להפריד את עצמי "מההמון" וללמוד בשקט בלי "שיציקו" לי. הדבר האחרון שאני מתכוונת לעשות זה לעזוב את הלימודים. זה כמו להקריב את כל העתיד שלי כי לא נוח לי עם זה שיש אנשים מסביבי. הרי שתמיד יהיו אנשים- העולם הוא מקום חברתי וככה זה. אני מעדיפה להקריב את הגוף בתקווה שמישהו יעזור לי להתמודד טוב יותר אח"כ. אני מכירה את נטיותיי היטב- אם אעזוב את הלימודים אז אני סתם אשב בבית ואשנא את עצמי. ארגיש כמו כשלון חרוץ. אני לא מוכנה לזרוק את הסיכויים שלי לעתיד שוב.. איך אפשר להסביר את המצוקה הזו במילים? זה בלתי אפשרי! גם עכשיו אני קוראת את מה שכתבתי וזה לא "זה"... רק רזון יכול לבטא את הריקנות הקיומית הזו שלי. וזה לא אלים כמו שזה נשמע. הרעב מרגיע. בעצם, אני לא ממש מרגישה משהו... קראתי כ"כ הרבה ספרים על אנורקסיה שאפשר לומר שאימצתי לעצמי את ה"פתרון" הזה. ומניסיוני העגום: לזלול בלי סוף לא עוזר! להקיא לא עוזר! לחייך לא עוזר! לבכות לא עוזר! לדבר לא עוזר! להאמין בעצמי... כבר התייאשתי... כשאני בעולם בחוץ לבד עם אנשים - רע לי! זה כאילו שהבטיחו לי בילדותי משהו שלא קיימו "וזרקו" אותי החוצה, לעולם של כולם. אני מרגישה חסרת אונים. עכשיו כולם יוכלו לראות את זה. וגם זה לא בטוח שיעזור... אבל הפעם אני מתכוונת לנסות ולא רק "לאיים"... די החלטתי- אני לא מתכוונת לחזור בי... זה כמו תרופת הרגעה בשבילי.