חרדה

אני בת 30. "באמתחתי" מקבץ חרדות קיומיות...כאלה הקשורות למצב הבטחוני, וגורמות לדחות כל פעילות הכוללת יציאה מהבית, אני יוצאת, אך ממעטת לעשות כן, וגם אז זה מלווה בחששות ופחדים. אני חוששת לקרובים אליי, לבעלי, בכל יום שהוא יוצא לעבודה, שלא לדבר על יציאה למילואים, שאני מוכנה להקריב מה שצריך ובלבד שלא ייצא. יש לי רשיון נהיגה יותר מ10 שנים, אני לא נוהגת 85% מהזמן, לא נהגתי בשנים האחרונות, ואני מרגישה פחד עצום לעשות זאת. אני לא יכולה לפרט יותר מפאת המקום המצומצם שמוקצה. על פניו, הדברים אולי נראים אחרת מכפי שהם, כלומר, כולם מתקיימים, אולם אני מרגישה שיש צורך להבין כיצד אני מרגישה מעבר ל"לא יכולה" שהיא הגדרה בעייתית מילולית שנתנת לפרשנות. אני בנאדם "נורמלי", אני חיה חיים "נורמלים" (כן, יחסית) בהם אף אחד, לבד מבעלי לא מודע למצב בו אני שרויה... אין לי כל פתרון באופק, ולצערי איני יכולה לומר כיצד שיחות עם בעל מקצוע יכולות לעזור...אני בנאדם שמאמין שאם רוצים לפתור, אפשר לפתור, הרי אני יצרתי את הבעיה In the first place. אני מנסה לחשוב אחרת, אך מרגישה שהפחד חזק מהרציונל ולא מצליחה להתגבר. ומה בעצם אני רוצה אם זה המצב? לחיות חיים נורמלים, רק שאין לי מושג איך. שגית

שגית שלום את לא מאמינה שאפשר לעזור לך או שאפשר לשנות את המצב. זו נקודת מבט פסימית למדי שמגבירה את המצוקה, כי את חייה בידיעה שעליך להמשיך ולסבול. לכאורה הכל רגיל מעל פני השטח אבל בפנים יש חרדות רבות ואיכות החיים נפגעת. הבעיה שזה ממשיך וגודל וגורם לך להצטמצם יותר ויותר. אני מציע לך לפנות בכל זאת לטיפול פסיכולוגי שממוקד בנושא החרדות. יש אפשרות לעזור לך. תוכלי לקרוא על הנושא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

נכון אמרת, איכות החיים נפגעת, בדברים הכי טריויאליים. איני טוענת שלא ניתן לעשות כלום על מנת לשנות את המצב. אני מקווה שניתן. כוונתי היא, האם אין דרך בה אוכל להתגבר על כך בכוחות עצמי? האם אדם אחר בהכרח יוכל לגרום לדברים להראות אחרת? לא רוצה להשמע סקפטית (?too late) אולם אני מאמינה שעלי להתמודד בדרך כלשהיא, ואין אני אמורה לעשות זאת לבד?