התקפי זעם בילד

הילד שלי בן שלוש וחצי לאחרונה החל בהתקפי זעם שבהם הוא צועק ומסרב לכל דבר, דוחה אותי מעליו ואינו מוכן לשמוע שום פתרון או להירגע בעזרתי. זה מופיע במצבים שבהם הוא דורש דרישות שאינן מקובלות עלי ואני מסרבת, וכן התחיל לבכות כאשר אני נפרדת ממנו בגן (הבכי מתחיל כבר בבית). התגובה שלי לאירועים אלו היא עמידה תקיפה על דעתי, אני מחכה שיירגע (מה שקורה לבסוף) ואז מתנהגת כרגיל. כשהוא בקריזה פשוט אי אפשר להתקרב אליו. האם אני נוהגת בחוכמה? יש סיכוי שהתקפים אלו יתמידו?

יש לי עצה מעשית! בזמן שבנך מקבל את "הקריזה" קחי אותו על הידיים כשגבו אליך החזיקי את ידיו ורגליו בתקיפות אך לא בחוזקה(על מנת שלא יבעט) חבקי אותו ולטפי אותו והרגיעי אותו. הכי חשוב זה להגיד לו שאת אוהבת אותו אך לא מוכנה שהוא ישתולל. החזיקי בו כך עד אשר הוא יבכה וירגע, אני מדגישה את עניין הבכי כשהוא רגוע ואת אוחזת בו. בהתחלה דבר כזה לוקח אף חצי שעה ויותר וחשוב שלא תרפי גם אם הוא דורש זאת ומבטיח שלא ישתולל. אני יכולה להגיד מנסיון שהדבר הזה הוא תרופת פלא. עשיתי כך לבני וההבדל הוא גדול.ואף הוא הגיע למצב שבו הוא מבקש שאחזיק אותו. או עושה דברים על מנת שאחזיק אותו. בהצלחה!

לשירה שלום, את צריכה להמשיך כך ולא להיכנע לתכתיבים שלו. מצד שני, כדאי לך להיוועץ עם הגננת. חבל רק שאת לא כותבת אם הוא ילד ראשון, או שכבר נתקלת בזה. עדי

לשירה שלום. האם קרה משהו בזמן האחרון בבית או בגן שעשוי היה להלחיץ? התקפי זעם קורים לעיתים לילדים הן כמשהו תגובתי (לארוע כלשהו) והן כחלק נורמטיבי בהתפתחות הקשור מבחינה מסויימת לבדיקת הכח העצמי מצד אחד ומן הצד השני בדיקת יכולת ההכלה של ההורה, ויכולת העמידה שלו. הורה טוב דיו יעמוד בפרץ באומץ, נחישות ולא יגיב בדחייה או בהתפרצות זעם. חשוב לאפשר הבעת רגשות על כל הטווח- החל מרגשות חיוביים וכלא ברגשות שליליים. לפעמים קשה לנו כהורים לשאת את הרגשות ה"שליליים"- ואנו מפרשים אותם כאמירה עלינו, וחווים אותם ככשלון בהורות. לכל אחד מאיתנו יש את ההסטוריה שלו- אשר נסיבותיה משפיעות על תיפקודנו בהווה (לא רק כהורים). העצה שנתנה לך הקוראת האלמונית עשויה להוות פתרון התנהגותי לבעיה. היא משדרת קרבה על פני דחייה, גבולות (האחיזה הינה גבול פיסי השומר על הילד מפני פגיעה בעצמו ובאחרים) וחוזק של ההורה. דרך זו מומלצת בהנחה שאין סיבה מזוהה להתקפי הזעם. אם יש חשוב להבינם ולנסות לפתרם. את מוזמנת לכתוב שוב באופן מפורט יותר לגבי עיתוי ההתקפים, משכם, מתי החלו, איפה הם קורים, האם רק מולך או גם מול אנשים אחרים (גננת, אבא, סבאים, וכד'). אשמח לעמוד לרשותך ולנסות להבין טוב יותר. רוית.

העצה שקיבלתי לגבי האחיזה בילד אינה נראית לי- הילד בזמן הקריזה מתפתל ובועט, ואין אפשרות להחזיק אותו בכל פוזה שהיא (ניסיתי!) וראיתי שדווקא שיטת ההמתנה פועלת. אחרי שהוא נרגע אני מחבקת אותו ונותנת לו חיזוקים על כך שהוא נרגע. לא הבנתי מה הרווח בזה שאני מחזיקה אותו- זה לא עוזר לי ולא לו! איני רואה סיבה מיוחדת לפרוץ ההתקפים. סרבנות היתה בו קודם באיזושהי מידה סבירה ונורמלית, אבל לא עד כדי כך. מטריד אותי גם הבכי כשלוקחים אותו לגן בבוקר- מה עושים?

שירה יקרה, אני מצטרף להצעתה של רוית בנוגע לאחיזה, ורוצה להפנות אותך לספרו של חיים עומר, 'שיקום הסמכות ההורית', המתייחס בפירוט לתופעה זו. הוא מכנה את האחיזה בשם 'חיבוק דוב', וההמלצות שלו מדויקות ומפורטות. בהצלחה, דרור גרין