מכתב לאמא

סליחה אמא שאני שוב נעזרת בכתיבה סליחה . קשה לי לכתוב לך, את יודעת? כי לא משנה אם תקראי אותו או לא, זה לא יזיז לך כבר ניסיתי את זה בעבר. אני שוכבת במיטה עכשיו, נעולה בחדר בורחת מהאוכל כרגיל, ואת בסלון מנקה אותו. סתם חושבת... למה אף פעם לא היה איכפת לך אמא? למה את כזאת רעה וקרה לכולם? למה את לא פה לידי כשקשה לי ועצוב לי כל כך? למה אף פעם לא התייחסת למה שכתבתי לך לפני כמה חודשים? את יודעת כמה אומץ זה דרש? את יודעת כמה נואשת הייתי אז? את יודעת כמה עצוב לי לדעת.. שהפחד הגדול ביותר שלי שאגדל להיות את? מאיפה הרוע אמא? מאיפה החולי הזה? לפעמים אני חושבת שנהייתי חולה רק כדי להתקרב אליך קצת חשבתי שבשפה הזאת תביני, הרי גם את לא יצאת ממש מהאנורקסיה שלך. אבל עברו הרבה שנים, עוד מעט שבע, ושתינו בעולמות רחוקים וריקים כל כך... אני קורסת אמא. כבר לא זקוקה לך יותר לא זקוקה לאף אחד... הרי במילא אף אחד לא שומע לאבא את יכולה להגיד שזה בדיוק הזמן להרביץ לי אני לא אכעס אני אבין. הפעם זה מגיע לי. כי הבנתי שגדלתי להיות את בסופו של דבר. וכמה שהוא שונא אותך... אותי הוא ישנא יותר. אמא, איפה את? באיזה עולם את חיה? אני עייפה את יודעת? עייפה מידי בשביל לנסות להתקרב אליך עייפה מידי בשביל להאחז במשהו שהוא לא מציאותי. רוצה להעלם מחייך אמא לרזות עד שאמות. כמו שאת נעלמת משלי. אוהבת אותך תמיד, אמא למרוב כל הכעס. בהרבה עצב. ענבר שוב כותבת פה, זאת פעם אחרונה, מבטיחה. פשוט רציתי לחלוק, זאת התקדמות, כואבת ככל שתהיה. השתיקה נשברת, לא? ענבר

נורא עצוב:( אל תפסיקי לכתוב. תשפכי את מה שיש לך בלב את מה שמפריע לך. עם לא תיכתבי מי ידע???מי ישמע??? חבל שאת קורסת בתוך עצמך. חבל שאת לא מקבלת טיפול. את יכולה. להתקדם בחיים את יכולה לשנות את יכולה להעניק לדורות הבאים שלך. את רושמת שאת לא מבינה את אמא שלך, שהיא לא מתיחסת אליך. אז למה את כל כך רוצה ליהיות כמוה??? למה את לא רוצה להראות לה ולעולם שיש עוד דרך...טובה יותר. אוהבת ותומכת יותר. בבקשה תנסי. תנסי לתת לעצמך צ'אנס. @-----)--- איתן

איתן, תקרא שוב את מה שכתבתי והפעם תקרא לאט, אולי תבין שזה הפחד הגדול ביותר שלי. נגמרו לי הכוחות, אין לי כוח להראות וללמד אותה אחרת. אולי הגיע הזמן באמת שהיא תלמד את עצמה. ענבר

את כותבת מקסים זה מצויין שאת חולקת.אני מקווה שאת מטופלת אצל גורם כלשהו,כי המחלה הזו היא נוראית ומתישה וקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה לבד.את נשמעת אינטיליגנטית ורגישה.עוד יהיו ימים טובים יותר.בוודאות ומניסיון. ביי ובהצלחה יעל

ענבר אני מתרשם ומעריך את כוחותיך הנפשיים להמשיך ולהאבק עם אמא על החיבוק. אני מקווה שתוכלי להשתמש בכוחות הללו גם כדי להמשיך הלאה ולשנות את העתיד שלך. אולי אמא לא הצליחה לבחור, אבל לך יש את אפשרות הבחירה, למרות שברגע זה נדמה לך שהיא לא באמת קיימת. הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך ארוך והשינויים יתרחשו לאט. אבל צריך להתחיל מאיפה שהוא וללכת בכיוון הזה בסבלנות. חשוב שתדעי שאת לא חייבת להישאר לבד בחדרך עם תחושת האין מוצא. אני מסכים איתך שזו התקדמות. השתיקה נשברת. ועוד איך נשברת. אורן

לענבר,תדעי שאני מבינה אותך,הייתי במצב דומה. אנורקסיה זה דבר נורא והרסני ואת חייבת להבין שכאן מדובר בחיים שלך,בעתיד שלך ולא של אמא שלך. תחשבי ,אולי גם לה קשה לראות את הבת שלה נגמרת לה מול העיניים?הולכת ומתפוגגת? אולי היא מרגישה אשמה או מיואשת ואולי אפילו כועסת,כי המחלה הורסת לא רק אותך,אלא את כל המשפחה שלך,חישבי על זה. אולי נדמה לך שאין לך כל עתיד,וכל שאת רוצה זה למות להעלם,להפסיק את הכאב הנורא... אבל אם רק תתני לזה צאנס,תראי שיכולים להיות לך חיים נפלאים,ל ל א האנורקסיה. את בטח חושבת שקל לי לדבר,אבל גם אני הייתי בגיהנום הנורא ההוא,ולא כל כך מזמן. ואני מאושרת שחזרתי משם. אולי ככה אמא שלך מתמודדת עם הכאב שלה,עם הפחד וחוסר האונים מול מחלתך הקשה? אני מבינה שבמשפחתך המצב מסובך,אך אני מציעה לך לפנות דחוף לטיפול ולא לנסות להתנקם בכל העולם. כי יותר מכל את מתנקמת בעצמך,וזה לא מגיע לך. תני לעצמך צאנס להבריא,ל ח י ו ת. כי עכשיו את מת-מהלך. למות תמיד אפשר,זה קל מאוד. אוהבת ומתפללת להצלחתך אנה

כל אחת וההתמודדות שלה. את כל האנרגיות שלי הוצאתי אך ורק על ההורים, השתגעתי מדאגה אף פעם לא כעסתי עליהם תמיד הכעס היה מופנה אלי. כבר נשבר לי לרחם על אמא שלי כי האמת, לא מגיע לה. ולמרות הכל אני עדיין איתה בטוב וברע ותומכת, כמה שאני מסוגלת. רק חבל שאת ההיפך היא לא מסוגלת לבצע. כל טוב ענבר