האם הפסיכולוגיה היא המחלה או התרופה

אני חושב שהפסיכולוגיה היא המחלה בפני עצמה והרבה מאד מצוקות היו יכולות להיפתר ביתר קלות ואם הרבה פחות סבל וסיכון למטופל ללא השימוש בפסיכולוגיה. כולם מדברים על התופעות לואי של תרופות אף אחד לא מדבר על תופעות לואי של טיפול נפשי מוצלח ככל שהיה הניסיון להסביר כל דבר כנובע מתוך עולמו הפנימי של המטופל הוא פשטני ומתאים עד גבול מסוים בטיפול אף אחד לא מדבר על ההתמודדות עם החללים שנוצרים בתוך נפשו של המטופל לאחר שהוא מגלה את דריכיו השגויות הרי אף אחד לא נותן לו כלים אמיתים למלות את החללים האלה ובמקרה שמטופל מתפרק מהגילוי תמיד אפשר לאשים את מבנה האישיות שלו ולהפנות אותו להמשך טיפול אצל אמיתים למקצוע כמו פסיכיאתרים או כדוריםהרי מה שמטופלים מחפשים ברובם זה קשר אמיתי ותומך וברוב המיקרים מקבלים שיקוף של עצמם במקום דיאלוג אמתי וכנה מקבלים שיקוף תוכן שיקוף רגש וחזרה על הדברים הרי רק מזה אפשר להשתגע :-) המטפל ברוב המיקרים מנסה לשמור על מקצועיות והפרדה ולא לערב את המטופל בחייו הפרטיים אך אולי עם המטופל יוכל לראת דרכי התמודדות אחרות עם בעיות החיים אולי יוכל ללמוד יותר מאשר בהתבוססות האין סופית בחרא של עצמו בלי לקבל שום כלי אמתי להתמודות עם הגילוי מחדש של עצמו בסיום הטיפול. כמובן שמנסים בסיום הטיפול לדבר על פתרונות מוחשים ולא שיחות מגלים את דלות האפשרויות ואת חוסר הרצון של של הפסיכולוג להציע פתרונות שאינם חלק מעולם הפסיכולוגיה. הדבר הכי חשוב שלומדים בסיום טיפול אחרי ששרפנו המון כסף ושנים על טיפול זה שאם המטופל לא יעזור לעצמו ובמקום לשלם לפסיכולוג יקח את הכסף הזה וישקיע בעצמו אז חבל על הזמן ותאמינו לי ששואלים לאחר הטיפול לאן הלכו השנים לא לכם יהיה תשובה וגם לא לפסכולוג שלכם אבל לפחות יהיה לו אוטו חדש קחו את הכסף שאם משקיעים בפסיכולוגיה תשקיעו בספורט בחופשות בתחביבים האפקט הרבה יותר טוב והתוצאות יהיו הרבה יותר טובות ומוחשיות כמובן שלשאלה מתי מסתיים הטיפול הפסיכולוג אף פעם לא נותן תשובה המיקצוע היחדי בעולם שבו אדם משלם ולא ברור על מה ועל איזה תוצאות.

אנונימי שלום הודעתך ברורה מאוד והבנתי ללא ספק שלא נעזרת בטיפול הפסיכולוגי בו היית ושאתה מרגיש מרומה מההבטחה שניתנה לך ישירות או בעקיפין בתחילת הדרך לשינוי. אינני יודע מדוע נקלעת למצב כזה בו הוצאת כספים רבים ועברת שנים רבות ללא עזרה ממשית לבעייתך ובוודאי יש סיפור ארוך מאחורי התהליך. ללא ספק השקעה בספורט, חופשות ותחביבים היא המלצה מצויינת עם ובלי קשר לטיפול הפסיכולוגי. עם זאת, לפחות מהזוית שאני מכיר את הפסיכולוגיה, הטיפול עשוי לעזור לאנשים במקרים רבים. כמו בכל תחום בחיים אין 100 אחוז הצלחה בשום דבר ואני מקווה שתמצא פתרונות בדרכים אחרות. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני כ"כ מבינה על מה אתה מדבר! אני מרגישה שמצבי מדרדר, ואין לי למי לפנות, כי לפסיכולוגיה /פסיכיאטריה בפירוש אין פתרונות! הספיק לי קצת יותר משנה להבין שלא יהיה שינוי קל גם בעוד 100 שנה! התהליך בעיני מנוכר ולא יעיל. לצערי אני במצב קשה מכדי לקום ולעשות את מה שאהבתי...אך למרות זאת אני מנסה, מתוך ידיעה שאף אחד לא יכול לעזור לי (לצערי) מלבד עצמי... אני משתגעת כבר רק מניסיון להבין מה עובר עליי בזמן ההתקפים, ולמה זה קורה, האם זה הכימיה שמשפיעה על המחשבות כמו שהרופאים אוהבים לחשוב ואז אין לי ברירה אלא לחיות בצל תופעות הלוואי הקשות של הסרוקסט ורק הכדור באפשרותו לשפר את המצב, או שהמחשבות בכל זאת יכולות לשנות את המצב הבלתי מאוזן שהתעורר במוח, ואם אני אנסה לשלוט בחרדה לבסוף אצליח...? לא ידוע לי על אף מקרה שבו חולה בהתקפי חרדה נרפא מזה, מישהו יכול לתקן אותי?

לצערי הרב אני נאלצת להסכים עם לא מעט מדבריו של האנונימי. בעקבות נסיון עתק בטיפולים.

אני לא יכולה להסכים עם מה שנאמר כאן ויותר מכך מרגישה חובה לציין שלא תמיד כך הדבר. התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני תקופה לא ארוכה(מס' חודשים),ואני יכולה להעיד שמשהו בי מתחיל להשתנות,כמובן שהשינוי אינו חד וגדול,אך קיימים אותות לשינוי הזה. כבר מהפגישות הראשונות מצאתי שחלק שהיה רדום בי-התעורר.והדרך הארוכה עוד לפניי. השאלה לאיזה שינוי מייחלים ועם איזה מטפל מחליטים לעבור אותו. אני מגיעה לטיפול פסיכולוגי לא מתוך הנחת יסוד,שהמטפל,או השיחות יקדמו אותי,אלא אך ורק א נ י ומה שאני אעשה עם הטיפול יקדם אותי.לעיתים מספיק רק לחלוק דברים ופתאום אתה מרגיש "קל" יותר להמשיך בדרכך.לעיתים טוב לבחון ולבדוק ולקבל הכוון וייעוץ,ואיזון וחיזוק ואולי ביקורת.לפעמים נדרשים עזרים כמו תרופות. הנקודה היא שהכי חשוב זה להגיע מתוך הנחת ייסוד שסדריי עולם לא משתנים כי התחלת טיפול,ובטח ובטח לא אתה משתנה,אתה מישתנהכי החלטת להשתנות ובחרת במטפל שיש לו כלים לעזור לך בכך. ולראייה לא פעם ולא פעמיים אנשים כותבים כאן,על מטפל או מטפלת ששינו את חייהם,שהפכו אותם לאנשים מאושרים יותר,לעיתים המטפל נחשב למציל חיים של ממש...כשבעצם הוא רק זה שהיה שם ועזר לבנות את עצמך מחדש,אבל אתה הוא זה שעשית זאת.בגלל זה לדעתי מה שחשוב הוא לבחור מטפל טוב,אחד כזה שסומכים עליו,מעריכים את דעותיו,מתרשמים שיש ביניכם הבנה לעיתים גם בלי מילים... אני באמת ובתמים חושבת שאם קשה להתמודד עם מה שנקרא "החיים",כדאי להשקיע יותר מניסיון כושל עם מטפל כזה או אחר. לעיתים מדובר בכסף,באנרגיה בזמן ותקוות שהולכים לאיבוד בסיומו של טיפול כושל,וזה יכול להוביל אותך למצב יותר מיואש משהיית בו בהתחלה.אבל אני מאמינה שמכל התנסות לוקחים משהו טוב לחיים,ואולי ניתן לבצע בחירה טובה יותר במטפל הבא,על סמך הכישלון הקודם. אני בלי ספק מאמינה שיש מטפלים שלא הייתי מסוגלת לדבר איתם על מזג האויר כי הם לא היו מתאימים לי,ולעומתם יש את המטפל שלי שבחרתי בו והתחושה היא שונה לחלוטין. מקווה מאוד שלא תתייאשו בדרך לפיתרון של בעיות גם אם קשות במיוחד,כי בתור אחת שניסתה לבד לצאת מ"הבלגן" שלה וכעת מנסה זאת יחד עם שותף,לא נותר לי רק לומר שמבחינתי זו הדרך. מקווה שתמצאו את הדרך שלכם לבד או ביחד. דנידינית

גם אצלי הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך חיובי.ואני קשורה מאוד לפסיכולוגית שלי וחושבת שהחיים שלי השתנו מאוד בעקבות הטיפול.

שלום לאנונימי למרות שבתשובותי בפורומים אני ממליץ לשואלים לשים סייגים מחמירים מאוד לפני שהם פונים לטיפול פסיכולוגי אני יכול להעיד שטיפול פסיכולוגי עשוי לעזור במקרים הבאים : שינוי דפוסי התנהגות ביחסים בין אישיים טיפול ממוקד בבעיה ספציפית שדורש מספר פגישות ספורות אני מפנה את תשומת ליבם של השואלים לסייגים המחמירים הבאים : התייעצות מוקדמת עם פסיכיאטר לגבי הצורך בפסיכותראפיה המלצה לדחות טיפול שיחתי עד למועד בו חל איזון הורמונלי תודה שאול

אנונימי - עד לפני שנה הייתי מסכימה עם כל מילה שלך, ואפילו מוסיפה על דבריך. אבל לפני שנה התחלתי טיפול פסיכולוגי נוסף (ה - 4 במספר), ולמרות שהגעתי אליו סקפטית - זה עוזר!!! אולי הטיפולים הקודמים נכשלו בגלל חוסר מוכנות שלי, או חוסר כימיה עם המטפלים... אני באמת שלא יודעת. מה שחשוב זה שעכשיו אני נעזרת בטיפול ומפיקה ממנו את המקסימום.

שלום לכל המשתתפים בדיון העץ הולך ומתפתח וכנראה שהנושא מעסיק משתתפים רבים בפורום, חלקם מזדהים עם הטענה שטיפול פסיכולוגי הוא בזבוז זמן וכסף, וחלק סבורים אחרת. התלבטתי איך אני צריך להגיב. בד"כ בפורום מוצבות הודעות ששואלות שאלה, וכאן למעשה אין שאלה אלא טענה כלשהי, ולכן אני לא בטוח שתשובתי רצויה בכלל, בעיקר על רקע חוסר האמון הבסיסי במקצועיותם ואולי אפילו יושרם של הפסיכולוגים. אז בשלב ראשון ניסיתי לראות אם אני חווה את ההודעה הזו כהתקפה אישית עלי ועל מקצועיותי. במידה מסויימת קצת קשה להתעלם מכך שהצבת הודעה כזו בפורום לפסיכולוגיה קלינית יש בה מידה של עימות עם פסיכולוג הפורום, למרות האנונימיות בדיאלוג הזה. בשלב שני ניזכרתי שאני לא מייצג איזשהו ועד הפסיכולוגים ולכן אני לא חייב להגן מייד על האיגוד המקצועי (הוירטואלי אצלי בראש). למען האמת, אני אולי גם מסכים עם חלק מהטענות, אולי לא בעוצמתם זו, אבל באופן כלשהו. גם לי היתה ועדיין יש ביקורת, נוקבת לעיתים, על הפסיכולוגיה בכלל ועל שיטות טיפול או מטפלים מסויימים. ובכל זאת, כשאני בקליניקה, אני רוצה להאמין שאני עוזר, או יותר נכון, שאנשים שאני פוגש יכולים להיעזר בטיפול הפסיכולוגי. אני בוודאי לא יכול לעזור לכולם באותה מידה, (ואולי בכלל לא כל האנשים יכולים להיעזר באותה מידה). המפגש הטיפולי הוא כימיה מאוד אישית, כמעט כמו בכל מערכת יחסים אחרת. באופן קונקרטי לשאלה באחת ההודעות האם יש מישהו אחד שהתגבר על בעיית חרדה, אז כן בהחלט, אני מכיר אנשים רבים שסבלו מהתקפי חרדה ובעיות אחרות ונפתרו מהם, או לפחות למדו לחיות איתם בצורה ששומרת על איכות חיים טובה. אני חושב שאנשים כאלה התבטאו לא פעם בפורום הזה ובשאר הפורומים בתחום ודווחו על הישיגהם ונתנו למשתתפים אחרים עצות וכוח להמשיך. אני לא זוכר מקרה שבו אמרתי למישהו שמצבו חסר סיכוי או שחשבתי כך. לכן גם הכותבים שחשו שהטיפולים הפסיכולוגים שעברו לא עזרו, גם כיום, עשויים להיעזר בכל זאת מטיפול פסיכולוגי שיתאים להם יותר מאלו שחוו בעבר. ואם לא, אני מקווה שתמצא בכל זאת דרך לפתרון הבעיות שבגללן הוחלט לפנות לטיפול הפסיכולוגי מלכתחילה. הפסיכולוגיה היא בהחלט לא הפתרון האפשרי היחיד, מה גם שהפסיכולוגיה היא מגוון עצום של דעות, גישות ואנשים, כך שקצת קשה להכליל את הכל באותה סירה. לילה טוב לכולכם. ד"ר אורן קפלן

מרתק לקרוא את הדיאלוג הפנימי שלך שבו אתה משתף אותנו.אם היו רבים כמוך במקצוע הזה אני סבורה שהיו פוחתות הטענות המכפישות את שם המקצוע אותו אתה מייצג. מאחלת לך רק טוב והרבה ממנו. דנידינית

לחיוב אם תשים לב בתשובה האחרונה אתה לא מנסה לעשות שיקוף של רגשותי או מנסה לגרום לי לתובנה לגבי מה היביא אותי לכתוב את הדברים אלה משתף אותנו הקוראים בדילמה מקצועית בלי לנסות למרוח או לחוות את הדברים כהתקפה אישית מטרת כתיבת הדברים היתה על מנת לקבל ולשמוע דעה נוספת ורצינית של איש מקצוע שעוסק בדברים האלה יום יום ולא לפרוק כעסים או תיסכולים. וכמובן לא יכלתי לכתוב את הדברים בפורום אחר אלה בפורום שעוסק בפסיכולוגיה ולצורך העיניין לא חשוב איזה פסיכולוג עומד מאחור אלה היתה חשובה הראיה המיקצועית של הדברים מנותק מימני או מעברי אלה התיחסות אקדמית פרופר. למרות זאת לפי דעתי עוד לא קיבלתי תשובה ישרה לשאלות ששאלתי והעברת את הכדור אלי ובמיוחד נמנעת לענות על על השאלות מתי מחליטים על סיום טיפול מדוע לא קובעים יעדים ספציפים לטיפול ומדוע לא מודדים את הפסיכולוגיה לפי מבחן התוצאה כמעט כמו בכל תחום אחר בחיים. דרך הגב אף פסיכולוג לא שמח לענות על השאלות האלה מתוך פחד שהוא יכרות את הענף עליו הוא יושב. וכמעט כל המרצים באונברסיטה שלמדתי בה התחמקו מלתת תשובה לשאלות האלה ובמיוחד באוניברסיטה של החיים שם בכלל הפיכולוגים ברחו מהנושא הזה כמו מאש האם תוכל להיות שונה?

אני חושב שזה שהחולה לא חוזר אליכם אחרי מס טיפולים... אתם מפרשים זאת כ"הצלחת הטיפול" הרמתם טלפון פעם לחולה שפתאום לא חזר להמשך טיפול???