האם אלו החיים?

לעזאזל, בטעות לחצתי אנטר ואוטומטית זה שלח את הט'רד בלי שאני אכניס כלום בתוכן. לא חשוב. מה שרציתי להבין הוא, מה אני בעצם עושה כאן? אני לא מוצא כבר סיפוק בשום דבר, הכל כל כך חסר טעם ותועלת, ואין לי מושג מה הלאה, איך ממשיכים לסחוב בחוסר ידיעה הגועלי והנורא הזה. אני לא תלמיד מצטיין, אני אפילו לא תלמיד ממוצע. אני גרוע בלימודים למען האמת. וכל מה שרוצים ממני בבית, הוא שאני אלמד. "לא כל אחד צריך להיות פרופסור או דוקטור", אמא שלי מסכמת את מה שאני מנסה להגיד לה, אבל אין לזה קשר בכלל. הלימודים לא מעניינים אותי. הם מעולם לא עניינו אותי. ואיך מישהו בלי תעודת בגרות יכול להסתדר בעולם הזה? איך מישהו בלי תואר ראשון יכול להשיג עבודה במדינה הזו? ומה עושים? איך יוצאים מהבוץ החברתי הזה, שמחייב את כולם להכנס לתוך שבלונה ארורה, ומי שמסרב נידון לכלייה? ישנם שני דברים שמעסיקים אותי, סקס ומחשבים. לשמחתי בראשון אני עוד מוצא עניין, אבל בשני כבר מזמן לא. שעות של ישיבה מול המסך, בדיקה כל חמש דקות אם התעדכנו האתרים שמספרים מה חדש, חצי שנה של ציפייה חולנית לרגע שאני אסיים י"ב, אתחיל לעבוד ואקנה לי מחשב חזק יותר, גדול יותר, יפה יותר. ובשביל מה? למה זה טוב? למה להמשיךלהתעניין? למה להמשיך לבדוק? מה יוצא לי מזה בכלל? והחברים... ארבעה חודשים שאנחנו לא מסוגלים להיות אחד בחברת השני, חוץ מכאשר אנחנו תחת השפעת סמים. וגם זה כבר עבר הזנייה מלכותית. מסריח לי להיות עם האנשים היחידים שאני מסוגל לדבר איתם ולא להרגיש שאני מדבר עם קופים. או לפחות היחידים שאני מכיר שאני מסוגל לדבר איתם. כלום לא מתחדש, הכל מאבד צבע, מעלה עובש ומתחיל להצחין. אומרים לי לצאת מהבית, להתאוורר קצת, אבל למה? מה יש בחוץ? הספרים מתחילים להגמר מהר מדי, לא משאירים בכלל טעם של עוד. מה קרה לי? איפה הכל התחיל פתאום להשחק? והתקופה המחורבנת הזו, שאני אפילו לא מצליח לגבש את המחשבות בראש, כל כך הרבה רגשות אשם, כל כך הרבה תיעוב עצמי על מי שאני ומה שאני ומה שאני עושה או לא עושה, ואני לא מהטיפוסים המתאבדים, אז באמת קשה לי. עכשיו כשאני קצת משקיע מחשבה, אז אני לא ממש מוצא טעם בלפרסם את ההודעה הזו בכלל, הרי אף אחד מתושבי הפורום הזה לא מכיר אותי, והעצות תהיינה שטחיות בכל מקרה. אולי אני רק צריך את הבמה לשפוך את הכל, אני לא יודע. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 4, ומאז אני עם אמא שלי. האחים שיש שלי הם גדולים ממני בהפרש גדול למדי, אז כשנארתי עם אמא, נשארתי איתה כמעט לבד. מאוחר יותר היא פגשה מישהו, וגם אמא כבר לא ממש הייתה לי. אני משער ששם הכל התחיל, והמסע הארוך והמייגע לזכות בתשומת לב העולם התחיל. כל דבר שאני עושה נעשה בשביל לקבל אישור מהחברה שאני כל כך מתעב, בשביל לקבל את החיזוק מהאנשים שאני בז להם. ושוב פעם, ה"למה" הבלתי נמנע הזה. למה אני פה? מישהו יכול לענות לי? לעזור לי? אולי לנטוע בי תקווה לעתיד טוב יותר? מספק יותר? כזה שיאפשר לי להנות מההווה? בתודה מראש, גם על התגובות (באם תהיינה כאלו), וגם על תשומת הלב והסבלנות למי שקרא את ההודעה שלי. אונטפישתים.

תשובה שיטחית ראשונה: תפסיק לדפוק ת'ראש עם סמים - כצעד ראשון. תשובה שיטחית שניה: עוד לא נולדת , אתה יכול לומר במה אין לך עניין-אבל לא במה יש לך עניין. לא נחשפת להרבה דברים - תתחיל לצאת ולהתנסות. תשובה שיטחית שלישית: אם לימודים עושים לך רע ומורידים לך את הערך העצמי - זרוק אותם. אפשר להשלים בגרות אחרי הצבא בשלושה חודשים ולהמשיך לאוניברסיטה בקלות. תשובה שיטחית ראשונה: (פעם שניה). אם לא תפסיק עם סמים לא תגלה לעולם מה באמת הקטע שלך. כשתגלה את העניין שמעניין אותך בחיים ושאליו נועדת- תאהב את החיים בטירוף. . שלך נקודה שטחית וחסרת מימד.

לאונטיפשתים: זה לא פייר זה לא פייר זה לא פייר! קראתי את הט'רד שלך וכ"כ הזדהתי וכ"כ הבנתי וכ"כ רציתי להגיד לך שאני נמצאת במצב דומה והעצה היחידה שיש לי אליך היא: שאין עצה ואין מוצא! אין דרך חזרה וגם אין דרך יציאה! אלו החיים המסריחים/מעניינים שלנו ושום דבר בעולם לא ישנה את דעותינו שלנו { המבינים עניין ויודעים הכל ולפעמים יותר מדי}. ומצד שני רציתי גם להגיד משהו שכן יעזור לך וכן יעודד וכן יפתח לך אשנב לאור, אבל אני פסימית שכמותי ,לא מסוגלת! ובכלל שפתאום באה הנקודה החסרת משמעות הזאת ופרצה לך פתח לחיים חדשים!אז בכלל הרגשתי לא יוצלחת בטירוף. וזה לא פיר מכיוון שאני זאתי שמבינה אותך ולא היא! אבל כנראה שאין כמו הנקודות החסרות משמעות האלה ,שבאות לנו מדרך לא דרך ופותחות לנו אשנב פרחוני. תודה לכם. ונחזור לעניינינו אונט': לדעתי האופטימית, שאין לי מושג מאיפה היא צצה ,המכתב הזה שכתבת לפורום רק יעשה לך טוב! ולדעתי הלא מוגדרת: באמת תפסיק אם הסמים כי זה בסה"כ מוציא אותך מהמציאות שאתה כ"כ שש לצאת ממנה , אבל מה שאתה לא יודע זה שכל פעם שאתה חוזר אליה לאחר מסע תעתועים קסום/הזוי/בזוי היא נוחתת עליך יותר ויותר חזק עם ריח של צחינה שאי אפשר לסבול, עד שבסוף אתה מגיע למצב שאני ואתה הגענו אליו. אני לא אומרת שזה לא נחמד לצאת למסע דמיוני מדי פעם, אבל כמה שזה לעיתים יותר רחוקות זה יותר כיף! אני חושבת שהפתרון האולטמיטיבי בשבילינו {האנשים שמבינים ויודעים הכל ולפעמים יותר מדי} הוא מאוד פשוט[בדמיון כמובן]. אנחנו צריכים להתאסף ולהפליג לניו זילנד, לגדל כבשים, לטייל ואחרי שנתיים להתאבד כי כבר ישעמם לנו. והנה דוגמא מצוינת אדוני ,לצ'ופי הפסימית! שבאמת מאמינה כי אין דרך חזרה מאז שלהורים שלנו היה משעמם והם החליטו להביא אותנו המבינים והיודעים הכל ולפעמים יותר מדי! אונט' אני יודעת שקצת גלשתי לנושאים לא נושאים ואפילו קצת זיינתי לך את השכל והתיימרתי להיות יו"ר אגודת המבינים והיודעים. אבל כזאת אני, אני כזאת. וזאת בעיה שלך כי לעולם לא תדע מי יעלה לך בצ'אט. שלך אם אופציה להפלגה לניו זילנד צ'ופי נ.ב: תשלך לי איזשהו מסר התייחסותי למכתב שהתפרץ לי כך פתאום.

אונט'. בדיוק עכשיו קראתי את ההודעת תשובה של ד"ר קפלן. ורציתי לציין שהוא אומר דברים אמיתיים ,נכונים ,וטובים מאוד ,ואפילו כדאי ליישם אותם. אבל שנינו יודעים שהפתרון שלו זה עוד חלק מהסטאטוס קוו העולמי שנברא יחד עם התפתחות הציוויליזציה והגלובליזציה והחראיזציה הזו שאנו שוקעים אליה. ללא כל זכות בחירה! נכון או לא?

א. שלום אלו כנראה החיים שלך היום, וכנראה שדרוש ריענון ושינוי כדי שהם יהיו אחרים. עכשיו השאלה מה אתה יכול לעשות כדי לעשות שינוי, והאם אתה באמת מסוגל לעשות את זה היום. יתכן שתגיד שבינתיים אין לך כוח לשנות וגם זה בסדר, תוכל לפחות להגיד לעצמך שהיום אתה נותן לעצמך להישאר נמוך ובעוד שנה למשל, תנסה ליצור את השינוי. שינוי יכול להיות גישה אחרת ללימודים. ללמוד אחרת. להתמקד במה שמעניין אותך ואולי להזניח את מה שלא מעניין לעכשיו. לקחת קורס או סדנה כלשהי שמעניינים אותך וכו'. עצם השינוי עשוי כבר להזיז משהו. אתה לא מאושר מהחיים החברתיים שלך. אולי תוכל לחשוב איך למצוא אנשים אחרים שיעניינו אותך יותר. אתה מסובך עם עצמך כרגע. מעלה הרבה שאלות קיומיות, נמצא בצומת די משמעותית בסך הכל של החיים. היה כדאי למצוא מישהו לחלוק ולהתייעץ עימו על המחשבות הללו. זה יכול להיות מישהו שאתה סומך עליו מקרב המשפחה והקרובים, או מישהו מקצועי מבחוץ. במוקדם או במאוחר בוודאי תדרש להיכנס לעומק הקורה ולחשוב איך משנים את המצב. אולי עדיף מוקדם מאשר מאוחר. יתכן שתוכל להפיק מטיפול פסיכולוגי דווקא בתקופה כזו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן