שישרף העולם
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מאז שההורים שלי התגרשו כשהייתי בתיכון ועד היום (6 שנים אחרי) , שבמהלך השנה האחרונה גם נפטר אבי, אין לי טעם לחיים ... כל דבר בחיים נראה לי חסר משמעות, איבדתי כל ערך לכסף, אני מסתובבת בחנויות צעצועים (למרות גילי) וקונה לעצמי כל מיני שטויות, פשוט לא אכפת לי כמה כסף יש לי בחשבון , אני קונה כל מה שאני רוצה באותו רגע. הכל נראה ליחסר ערך, ניסיתי ללמוד הרבה דברים אבל אני תמיד מפסיקה באמצע או לומדת אבל לא ניגשת לבחינות , קשה לי גם להתרכז , ואין לי כח לכלום. במצבים שאני נתקלת בדברים שמפריעים לי, כמו למשל נהגים אחרים בכביש או מכונית שנוסעת לפניי, או לקוח שאני חייבת לענות לו במסגרת העבודה ומפריע למהלך העבודה אני פשוט חוטפת כאלה עצבים אני מחזיקה את עצמי , מכווצת את כף היד מתחילה לקלל בשקט כמו משוגעת , אין לי סבלנות לכלום. וכשאני רוצה משהו ולא מקבלת אותו, אני מחפשת איך להזיק לאחרים בכוונה ואיך לספק את ההרגשה הטובה שלי. נמאס לי כבר מהחיים האלו , החיים שלי חסרי טעם , הסיבה היחידה שאני ממשיכה לעבוד בגללה , זה 3 הכלבים והחתול שלי , שאמא שלי לא מוכנה לממן בשום אופן. אם הם לא היו קיימים חס וחלילה, אני פשוט הייתי מתפטרת , מנתקת קשרים עם כולם ומסתגרת בבית הלוואי והייתי יכולה למות בשקט אבל גם את זה אני לא יכולה לעשות .
שלום לך הזעם שלך חזק ואי אפשר להתעלם ממנו, החל מהכותרת שנתת להודעתך ועד לתוכן עצמו. השאלה האם יש לך את הכוח לנסות ולשנות את המצב. הדכדוך המתמשך והכעס העצום שאת מפנה כלפי הסביבה מכלים אותך מבפנים, והשאלה איך ניתן לגייס כוח לשנות זאת. כל מה שאני יכול להציע לך במסגרת הפורום הזה הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולנסות דרכו להבין מה קורה לך ואיך משנים. לצערי, אני חושב שיהיה לך לא קל לפנות לייעוץ כזה, ואולי אף יותר קשה להישאר בו לאורך זמן. אבל אם תנסי ותצליחי אולי זה יוביל אותך לנתיב אחר מזה שבו את מהלכת כבר מספר שנים. בברכה ד"ר אורן קפלן
אני מנסיוני הייתי מציעה טיפול תרופתי. העולם שנראה לי איום ונורא בלי יכולת להנות מכלום השתנה בעזרת טיפול תרופתי נוגד דיכאון. תלכי לפסיכיאטר בקופת חולים ותראי איך העולם יראה ורוד. כמובן שאם בא לך את יכולה במקביל ללכת ליעוץ. אבל הטיפול התרופתי מהיר ותוך 10 ימים כבר יש שיפור במצב הרוח. זה ממש מדהים! אל תתיאשי. את תראי שזה היה שווה תרגישי טוב!
הוריי התגרשו מזמן - כשהייתי בן 11, אבי נפטר לאחר מחלה ארורה וקשה כשהייתי בן 17 ובכל זאת שרדתי ואני סטודנט למחשבים היום בן 23. כך שיש תקווה.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
