דיכאון

שלום, לפני כשלוש שנים, לאחר תקופה ארוכה של דכאון וחוסר יכולת לתפקד אובחנתי בדיכאון קליני. התחלתי בטיפול בפרוזאק ובפסיכוטרפיה. לפני כשנתיים וחצי עברתי למטפלת אחרת ואני עכשיו במהלך פסיכואנאליזה. טיפול קשה ובזמנים טובים יותר אף חשבתי כי הוא מועיל ביותר. לפני כשנתיים, כשמצבי נראה טוב יותר הפסקתי את הפרוזאק. למרות התקופה הקשה של ההפסקה יכלתי להחזיק מעמד עד ששוב תקף אותי השחור הזה, שוב מחשבות אובדניות וחוסר יכולת לתפקד. חצי שנה לאחר הפסקת הפרוזאק חזרתי לתרופה. שבועיים אחר כך (ביום הולדתי) ניסיתי להתאבד עם חבילת כדורי קסאנקס שהפסיכיאטר נתן לי לתקופת ההסתגלות, תפשו אותי ולקחו אותי לבית החולים (מחלקה פנימית, לא דובר על אשפוז פסיכיאטרי, הייתי באשפוז בית במשך שבועיים. ) כל זה קרה לפני כשנה וחצי. המשכתי מאז את הפרוזאק ואת האנאליזה (3 פעמים בשבוע) אני לא יכולה לאומר שהכל היה נפלא אבל הנפילות הטוטאליות פסקו והיו נפילות במצב הרוח ודכאונות קצרי טווח, חוצמזה מצב רוח ירוד כל הזמן. בזמן האחרון החלו שוב התקפים, שוב מחשבות על התאבדות, שוב שחור מסביב וערך עצמי כל כך נמוך שאני לא מסוגלת לחשוב ששום דבר שאני עושה (אני בן אדם יוצר) הוא בעל חשיבות. אני עייפה, הפסיכיאטר שלי שולח אותי לעשות בדיקות לליתיום, האנליטיקאית שלי מנסה לעזור אך אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל את העזרה שלה. לחברים שלי (אלה שעוד יש לי אנרגיות להיות אתם בקשר) נמאס מהנ]ילות התכופות שלי ואני תשושה מזה. אנשים לא מבינים וגם שאני אומרת להם שזו מחלה (דיכאון קליני ודיסטמיה-דיכאון כרוני) הם עדיין מסתכלים עלי כאילו זה בידיים שלי ואני לא מסוגלת להתמודד אתם אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום יותר. לפי חומר הקריאה שהשגתי (גם בנט) טיפול אנאליטי אינו עוזר במצבי ולמרות שאני מאמינה גדולה של סוג הטיפול וכל טיפול אחר נראה לי שטחי אני מתחילה לחשוב שאולי בגלל שאני בטיפול כל כך מעמיק שפותח כל כך הרבה פצעים מהעבר אני לא מצליחה לצאת מהמצב. אני לא מאמינה גדולה בטיפול הקוגניטיבי (יש בי ציניות מסויימת לסוג הטיפול שיכול להיות נובעת מדעות קדומות אך קיימת על כל מקרה) אני קצת אבודה ולא ממש יודעת מה השאלה, מה אני אמורה לעשות בין המטפלים השונים שלי שרוצם רק טוב אך משום מה לא מצליחים להוציא אותי מהמצב הבלתי אפשרי הזה. תודה

מ. שלום את מתארת מצב שבו את עטופה במטפלים מסורים וטובים שמנסים לעזור. במצב הזה קשה לי לראות כיצד אני יכול לעזור ממקום שבו אני ממש לא מכיר אותך. אני מבין את היאוש שבו המטפלים המוכרים לך לא תמיד עוזרים, אבל זה הנתיב היחידי שנראה לי סביר לעזרה. כמובן שתמיד חשוב להיעזר גם בסביבה הקרובה ואולי להשתלב בפורומים לעזרה הדדית באינטרנט, אחד מהם פועל גם באתר הזה. אני מציע שתחזרי עם השאלות וההתלבטויות לטיפול האינטנסיבי בו את נמצאת. זו בוודאי תקופת שפל, וכמו שקרה גם בעבר, תצאי ממנה עם הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן