נופלת...

הסיפור שלי ארוך ובנאלי- אבל אשתדל לכתוב בקיצור: ברקע- היסטוריה של הפרעת אכילה קשה, שנמשכה שנים ארוכות. מחלה שחשבתי שניצחתי, וטעיתי... בגדול. מוזר, דווקא כאנורקטית הרגשתי הרבה פחות את הדכאון הקשה הלוכד אותי עכשיו. אולי כי הייתי עסוקה מדי במרוץ המטורף אחרי הרזון, אולי כי האנורקסיה גרמה לכל דבר להיראות שטחי וחסר עומק. מה שברור לי הוא, שבתקופת ההחלמה ממנה עלו על פני השטח כל השדים הרדומים שלי, אלה שחשבתי שהצלחתי להרעיב למוות... ולא היא. אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם דרישות החיים. הכל נראה קשה, מאיים, בלתי אפשרי. אני מרגישה כשלון, דווקא בגלל הבינוניות האפורה והמרגיזה שבה מתנהלים חיי כעת. אני לא מצליחה להתרכז. אני מזניחה את הלימודים, אני לגמרי לא במיטבי בעבודה. אולי "סתמית" היא המילה המתאימה לתאר את הרגשתי כלפי עצמי (גם היכולת הורבאלית שלי לא משהו, כפי שניתן לראות מהמכתב המגומגם הזה). אני נופלת... ולא יודעת איך לעצור. גרוע יותר- אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה... חזרתי לרדת במשקל, חזרתי להרעיב את עצמי. אני לא מוצאת טעם להמשיך לחיות. כרגע אין לי תוכניות התאבדות- לפחות לא תוכניות מעשיות. אבל אני מודה שאני רואה בהתאבדות אופציה לגיטימית... להפסקת הסבל, אם ייהפך קשה מנשוא. אני בספק אם אפשר לעזור לי, בפרט בדרך הוירטואלית הזו - ובכל זאת אני כותבת. אני יודעת שהמכתב הוא זעקה לעזרה. במובן מסויים, זו הזעקה האחרונה שלי. אני לא מסוגלת יותר כך. משהו חייב להשתנות...

היי היי תשמעי , לי דווקא מהצד נראה כי יכולים להיות לך כוחות... כשהתחלתי לקרוא את הודעתך חשבתי בליבי איזה יכולת ביטוי יפה יש לה , איך היא מנסחת יפה ופתאו אני קוראה שהיכולת הורבאלית שלך לא משהו אז דעי לך שאת טועה וטועה בגדול התעודדי בחורה !!! תהני מהדברים שגורמים לך טוב וכייף גם אם זה אוכל מצאי לך חברה שאת אוהבת וסומכת עליה וצאי הרבה לבלות החיים יכולים להיות יפים תלוי איך תסתכלי ואיזה משקפים תשימי .....

קצת צורם לי לקרוא את הדברים בסגנון "תצאי לבלות, תחשבי חיובי, תמצאי חברה..." הפרעות אכילה לוקחות את כל זה מהחולה, וכן גם את עניין ה"חברה"-הן גוזלות את האימון בבדי אדם... אני בעד לחשוב חיובי, אבל גם יודעת כמה במצבים מסויימים זה קשה, אולי אף בלתי אפשרי. אי אפשר ככה פתאום להחליט להרכיב משקפיים וורודים. זה מתעתע וגם לא יציב. לפעמים יש לתת לזמן לעשות את שלו. לחשוב חיובי במובן של להבין שהמשברים עוברים בסוף. ולכותבת ההודעה המקורית-הפרעות אכילה לא מנצחים, מתמודדים איתן...בסופו של דבר ההתמודדות הופכת קלה יותר ומודחקת אבל את בעצמך רואה שבזמנים מסויימים היא עולה אל המודעות. הבינוניות שאת מרגישה בחייך לא תפתר אם תהיי אנורקטית ואת כבר וודאי יודעת את זה. זה גם מרגיש כמו ראיית ה"שחור-לבן" שכ"כ אופיינית להפרעות האילו...מצד אחד לראות את האנורקסיה כדבר זוהר או מאידך לזרום עם ההבנה שזה הורס את החיים... מה רע בבינוניות? לפעמים זה יותר טוב מכלום, לא?

שלום מאוכזבת, צר לי לאכזב אותך: עם כל התחושות הקשות המובעות במכתבך, את נשמעת אינטליגנטית, מודעת לעצמך אולי עד כדי כאב ובהחלט מסוגלת להפיק תועלת רבה מאוד מקשר טיפולי. הרשי נא לי להוסיף על ההסבר היפה שנתת להתחלפות האנרוקסיה בדיכאון ולומר שבאנורקסיה קיימת אשליה של שליטה על חייך ע"י שליטה במשקל. כשוויתרת על האנורקסיה את נאלצת להתמודד עם מה שכולנו מתמודדים איתו יום יום ושעה שעה, עם המציאות המצערת, שאין לנו למעשה שליטה מלאה על חיינו, ואת הלא כל כך זקוקה לשליטה הזו. הצעתי היא לוותר קצת עליה, להתגמש, לפנות לטיפול ולהיעזר גם בטיפול תרופתי להקלת הדיכאון, שברמה שאת מתארת אותו, יחבל באפשרות שלך להיעזר ע"י שיחות בלבד. ושוב, צר לי לאכזב אותך: אני מאוד אופטימי בקשר אלייך. רק הרפי מעט והפקירי את עצמך באופן חלקי וזמני בידיו של מטפל שתוכלי לבטוח בו. שבת שלום והרבה הצלחה בטיפול, ד"ר גידי רובינשטיין