כתבה חשובה על טיפול פסיכולוגי

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

תודתי. בהחלט ראוי לעיון ולדיון. לי יש רקע פורמלי של תואר שני קליני. בשעתו, לא בחרתי בהמשך הכשרה למומחיות בתחום הזה, אלא בתחום החברתי, כי היה נראה לי כבר לפני כעשרים וחמש שנה שהפסיכיאטריה תעזור די טוב לחולים, ושהפסיכולוגיה תוכל לסייע מאד לבריאים, שיש להם התלבטויות מורכבות. ככל שהתרופות מסוג הפרוזאק משתכללות - כך נראה י שמה שהרגשתי לפני המון שנים - אכן נכון. לפני המון שנים התבטאתי בפורומים של הסתדרות הפסיכולוגים ברוח שמושמעת במאמר ע"י ורדה רזיאל-ז'קונט, וזכיתי להוקעה. פעם גם הצעתי פעילות שתשים בצד הלא חוקי את המטפלים שבאים מרקע של מכשפים וידעונים, קורסים אינטנסיביים של שש שעות מרוכזות, וצמיחה אישית מתוך הארה פנימית - ושוב לא זכיתי למענה מהקהילייה הפסיכולוגית המקצועית. חן חן על ההפנייה. ד"ר יוסי אברהם

שבת שלום, מה שאתה טוען זה, שהתרופות הן הפתרון האולטימטיבי? ומה עם אנשים שנמצאים במצבי ביניים; לא חולים אבל גם לא בריאים? איך אפשר לפסול ידעונים למיניהם, אם יש מי שמאמינים ביכולתם לעזור? ואם נוותר לרגע על הביטוי "הארה פנימית" הרי שכל שינוי שהוא נובע מתוך ה"עצמי" של האדם. זה באמת משנה אם מכנים את זה "הארה פנימית" או בכינוי פסיכולוגי כזה או אחר? תודה, הרה.

שלום מיכל, תודה על ההפניה. אכן היא מעוררת את הצורך לבקש ממטפלים בצורה אסרטיבית מידע על הכשרתם ואפילו הצגת תעודות. דבריה של הגב' רזיאל-ג'קונט מקוממים מאוד: אישית ומקצועית אני מתנגד ביותר להתייחסות זו אל הטיפול התרופתי שיכול להיות מבורך ואף להציל נפשות במקרים רבים. ואולם, העובדה שכיום כל רופא משפחה רושם באופן סיטונאי כמעט תרופות אנטי-דיכאוניות חמורה מאוד בעיניי. לעיתים קרובות מדובר בתגובות נורמאליות וטבעיות לחלוטין של אנשים שהתנסו במשבר נורמטיבי לחלוטין כמו מות אדם קרוב ובמקום לחוות את רגשותיהם הכואבים ולעבד את המשבר אם בטיפול ואם בינם לבין עצמם, התגובה המיידית היא השתקה ע"י טיפול תרופתי, הדחקה והתפרצות משבר קשה יותר מאוחר יותר. בצורה שבה הדברים נעשים ובעקבות המלצותיה של הגברת המלומדת ברדיו, כאילו הכל ביולוגי, נלקחת מהאדם כל תחושה של שליטה ויכולת התמודדות אישית פנימית עם קשייו. יתר על כן, במקרים של דיכאון קל ונסבל, שמביא לעיתים אנשים לטיפול, כאשר ניתן להם מייד טיפול תרופתי, הם נעלמים עם ההקלה במצב ומחמיצים בכך הזדמנות לרתום את המשבר להתפתחותם האישית. התייחסות ביולוגיסטית זו לא מונעת מהגב' ג'קונט, שלא עברה מעולם הכשרה מסודרת לעיסוק בטיפול, לייעץ מעל גלי האתר בצורה חסרת רגישות להפליא לכל מי שמוכן לשמוע לנתק קשרים על ימין ועל שמאל בלי להכיר כלל במי מדובר. לפעמים גם אם העיצה "נכונה" (ויש לציין שבטיפול רציני המטפל משמש כיועץ מעשי לעיתים רחוקות) היא מובנת מאליה והקושי הוא חוסר היכולת לנתק את הקשר ההרסני. לגבי הטיפול התרופתי, מעניין לציין את ספרו של הפסיכיאטר הנודע דיוויד הילי המצביע על הנזקים שבהיסחפות במתן הטיפול. "בעיות שפעם אוזנו הקשבת של רופא המשפחה הייתה מספקת להן", הוא כותב, "זוכות כיום לטיפול תרופתי רק כדי שרופא המשפחה יוכל להשיג שקט כמה שיותר מהר". יש לציין שד"ר הילי עצמו מומחה בעל שם עולמי ושותף לפיתוחן של רבות מהתרופות האנטי-דיכאוניות מהדור החדש. אני משוכנע ששואלת השאלה שכותרתה "בכי" אשר פרצה בבכי בעקבות אירוע מציאותי וקשה כל כך כמו הפיגוע בירושלים, תגובה אנושית וטבעית לדבר נורא כל כך, יכולה לקבל בימים אלה בקלות מרשם לפרוזאק מרופא המשפחה שלה. מצאו את מי לראיין - out of all people. ועוד טוענים שהארץ הוא עיתון לאנשים חושבים. את דבריה של ד"ר דליה גלבוע, לעומת זאת, אני מציע לקרוא בעיון רב. שבת שקטה עלינו, ד"ר גידי רובינשטיין

: