חברה שלי

יש לי חברה טובה שלפי דעתי הורסת לעצמה את החיים ותוך כדי משתפת אותי בזה. הסיפור הוא כזה. היא בת עשרים ותשע, ועדיין מאוהבת בחבר שלה לשעבר. הם היו זוג למשך שלושה חודשים לפני עשר שנים!!! ואז הוא החליט שהוא לא מעונין, אבל הם נשארו ידידים. בשנים הראשונות הם עוד היו קרובים במידה. (אפילו היה לה חבר אחר למשך תקופה). אך לפחות בחמש השנים האחרונות הם בעיקר מקיימים יחסי מין מזדמנים. גם כשיש לו חברה במקביל (אם כי לרוב זה אומר שהוא תכיף יפרד מחברה שלו, כשהוא באמת מאוהב לרגע, הוא לא מעונין בחברה שלי) חברה שלי בונה סביבו את כל עולמה וכל הפנטזיות שלה קשורות אליו. לרוב כשאני מדברת איתה ברצינות היא אומרת שהיא מודעת לכך שהבחור לא אוהב אותה אבל היא אוהבת אותו ובשבילה זה מספיק. היא לא דכאונית בדרך כלל (היא אפילו מסוגלת להתמודד בקלות רבה עם הקשיים בחייה, למשל הופתעתי כמה בקלות היא קיבלה את פיטוריה מעבודתה לאחרונה) אבל כמובן שכל העסק הזה עם הבחור מגביל כל יכולת שלה להתקדם בחיים. היא טוענת שהיא לא מעונינת בבן זוג ושהיא לעולם לא תתחתן (כבר מזמן הפסקתי להתוכח על זה) אבל פתאום היא נרשמת למשרד הכרויות, או מספרת לי שהיא מקנאה באושר שלי עם בעלי. בנוסף, וזה הגרוע מכל, היא החליטה שהיא מעונינת בילד מהבחור בו היא מאוהבת. הוא כמובן לא הסכים בעבר אבל למשך תקופה ארוכה היא שכבה איתו ללא אמצעי מניעה כשהיא משקרת לו ואומרת שהיא לוקחת גלולות (הוא כל הזמן שואל). בכל אופן לא יצא מזה כלום. אני לא אתחיל אפילו לפרט כאן את הדילמות המוסריות שהיו לי בקשר לנושא (האם אני צריכה לספר לו?). מרוב שנזפתי בה היא התחילה להסתיר את תכניותיה גם ממני. בסוף אמרתי לה שאני לא חושבת שזה בסדר אבל אני לא אספר לו מאחורי גבה. בעיקר בתקווה לשכנע אותה באופן רציונלי. כמובן שזה לא עבד, כל טיעון שהיה לי נתקל בחומה. (יש לו את העיניים המושלמות בדיוק כמו שהיא רוצה שיהיה לבן שלה. וטיעונים מגוכחים אחרים) לבסוף הבחור הודיע לה שהוא לא מעונין לשכב איתה יותר כי זה גורם לו להרגשה רעה. (סך הכל הוא בסדר, וגם לו יש בעיות בחיים) כאן התאפשר לי לגייס את כל כוח השכנוע שלי ולשלוח אותה לבנק הזרע לברר אפשרויות. אחרי מאמצים היא השתכנעה ואחר כך ספרה לי שהרופא היה אליה לא נחמד כשהסבירה לו שהיא מעונינת בתרומה מגבר ממוצא תימני (היא דוקא אשכנזיה) בגובה לפחות מטר ותשעים עם שיער חלק מבנה גוף רחב ועינים כחולות וגם שיהיה סטודנט לרפואה. כל הדרישות הכרחיות. (מיותר לציין שהבחור בו היא מאוהבת לא דומה בכלום לתאור הנ"ל) היא גם התרגזה שהרופא מתעקש להסביר לה שכל האינפורמציה הזאת לא רלוונטית כי לתכונות פיסיות יש סבירות נמוכה לעבור בירושה בכזה דיוק ושיותר חשוב לסנן לפי איזושהיא מחלה גנטית שהסתבר שהיא נשאית שלה. לדעתי כמובן כל הדרישות המופרכות הללו נועדו לודא שהיא לא תמצא תורם מתאים. ואז היא מיד מחליטה לדחות את התכניות לילד בעוד כמה שנים. לפני שניה זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולם והצדיק את קיום יחסי המין עם הבחור, למרות שמערכת היחסים איתו פוגעת בה, כי אחרי שתכנס להריון תוכל להתנתק ממנו כי אז כבר לא תצטרך ממנו דבר. כל ההסברים שלי שליבחור להכנס להריון דוקא ממנו דוקא ישאיר אותו בליבה לנצח, נתקלים בהכחשות נמרצות. היא טוענת שהיא יכולה להתנתק מתי שהיא רוצה. והדבר הכי חשוב בעולם זה שיהיה לה ילד. כבר היה נדמה לי שעלינו על הגל. הוא החליט להפסיק, היא אפילו כבר לא יכולה להיתלות על יחסי המין המזדמנים שלהם והיא חייבת להכיר בזה שהוא לא אוהב אותה והיא הסכימה לשקול אלטרנטיבות אחרות לילד וכ'ו. ואז היא מתקשרת אלי ומספרת שהיתה אצלו ושכנעה אותו לשכב איתה. ודי! אני לא יכולה יותר!!!! עשיתי כל מה שביכולתי. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים ניסיתי להתעלם. אפשר להגיע סופית למסקנה שהיא לא תשמע לעולם את מה שהיא לא מעונינת (וחשוב לציין שהיא בחורה מאד אינטיליגנטית ומשכילה שאף מתכננת לעבוד על דוקטורט בשנה הבאה, אם כי אני בספק אם אכן היא תמצא בסוף את הפניות הרגשית לכך) אני מכירה בזה שזכותה לחיות את החיים שלה כרצונה, ולי אין זכות לשפוט. ודרך חיים שטובה בעיני לא בהכרח טובה בשבילה. ורוב הזמן היא באמת לא מדוכאת ואפילו מאושרת. גם שנים של היכרות איתה שכנעו אותי שאולי באמת לא מתאים לה לחיות בזוג (ואותי מאד קשה לשכנע בדבר כזה). אבל אני לא יכלה לחיות עם הסיפורים הללו ואני לא מבינה למה? אני באמת אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב ולי נדמה שהיא הורסת לעצמה את החיים. היא לא מבקשת ממני עזרה ולא מדווחת על מצוקה, אז למה אני לא יכולה להניח לזה? שקלתי כבר לנתק את הקשר בינינו רק בגלל כאבי הלב שנגרמים לי, אבל אני מרגישה מאד אשמה. אני חברתה היחידה, היא מסוכסכת עם הוריה כך שאני האדם היחיד הקרוב אליה. אני כותבת בעיקר כי אני צריכה לפרוק מעצמי את התסכולים, אבל אני גם קצת מקווה למצא דרך אחרת להסתכל על המצב, כך שיהיה לי פחות קשה לחיות איתו. אשמח לתגובות רציניות.

שלום יעל המכתב שלך ארוךךךךךך, ויש לי הרגשה שהוא מבטא רק אפס קצהו של מצב בעייתי. לאמר לך משהו בכנות? כשקראתי אותו, חשבתי יותר עלייך מאשר חשבתי על החברה "הבעייתית" שלך. את יודעת למה?- כי התרשמתי שאת לוקחת אותה באופן אישי על כתפייך, ואפילו הכתפיים החסונות ביותר בעולם -היו כנראה קורסות מהעומס הנפשי הכרוך בלהיות חברה הכי קרובה של חברה שלך. היא מצטיירת בעיני הקורא כאשה הפכפכה, מבולבלת, בלי קשר בכלל לרמת האינטליגנציה הגבוהה שלה, היא איננה שקולה, ונוטה באופן מוגזם להתרפק על העבר, במין סוג של טיפשות ילדותית משהו... גם דרישותיה המוזרות בבנק הזרע- נותנות לי תחושה שהיא איננה אישה מציאותית. ללא ספק- שעליה לקבל טיפול, שייעזור לה לחזור לקטע מציאותי יותר. אקצר ואומר ,שיש לי תחושה שעלייך להרפות קצת מהקשר איתה. אינני מתכוונת שתיתנתקי ממנה. אבל לטובתך, הורידי 2 מהלכים, תהיי מעורבת פחות בחייה, וכשתצליחי-אל לך להרגיש "בוגדת"... שאלות לי אלייך- מה תורמת לך החברה הזו בקשר שלכן? מה אומר בעלך על הקשר ההדוק והמעורב שלך בה? האם הוא בכלל מודע לרמת המעורבות הגבוהה שלך? תחשבי על עצמך, האם עומס נפשי מוגזם לא עלול לפגוע בך במצטבר? אני בטוחה ומקווה שתקבלי עצה טובה מד"ר רובינשטיין, יש לו רגישות מקצועיות וידע רב, |(אני- רק "חובבת"...) אשמח לקרוא את המשך ההתכתבויות שלך בנושא. רק טוב ש נ ה ב

שלום שנהב. אני שמחה שחשבת עלי כשקראת מה שכתבתי כי כתבתי על עצמי. באמת יצא ארוך. ניסיתי לתמצת תסכולים ארוכי שנים. החברה הזאת שלי חברה שלי כבר הרבה שנים, ועברה איתי תקופות רבות ומגוונות. בדרך כלל אני מקבלת ממנה הרבה ונהנית איתה, אך הבחירות שהיא עושה הופכות ליותר ויותר מעיקות ריגשית מבחינתי ואני לא מצליחה לנטרל יותר את ההרגשות שלי לגביהן. היא משתפת אותי בכל מה שעובר עליה וכל הרצונות והתקוות שלה, הרבה מזה בגלל שאני לא שופטת אותה בניגוד לרוב האנשים האחרים (החל ובעיקר ההורים שלה). אני אומרת לה ללא הרף שלדעתי היא מזיקה לעצמה אבל אינני גורמת לה להרגיש שאני בזה לה. ובהיותה אקסצנטרית כמו שאת יכולה לדמיין, זוהי התגובה שהיא חוששת ממנה בעיקר, ובגללה אינה מסוגלת לפתח קשרים אישיים אחרים. זה מה שהופך את המצב למאד מסובך מבחינתי. היא במובן מסוים תלויה בי רגשית. אך חברתי מאד חוששת לפתח תלויות רגשיות ויש לי הרגשה שאם אני אגרום לה להרגיש שאינה יכולה לסמוך עלי, זה יגרום לה נזק רב. אני כמעט האדם היחיד שבאמת קרוב אליה, ובטוח היחידה שאותה היא משתפת. אינני מעודדת אותה כלל לספר לי, להפיך. אך גם אינני יכולה ממש לומר לה שאני לא רוצה לשמוע. כל זה גורם לי להרגיש אחריות גדולה עוד יותר. אני היחידה שיודעת כמה נזק היא גורמת לעצמה והיחידה שיכולה לכאורה לעזור לה. בפועל כמובן שאינני מצליחה לעזור לה. וכמובן שבאופן רציונלי אני גם יודעת שהיא לא באחריותי, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה. אני מנסה לערב גורמים אחרים בהחלטות שלה כדי להוריד מעצמי את תחושת האחריות. למשל כשהיא הודיעה לי שהיא פשוט חייבת ילד מהחבר לשעבר ממש הכרחתי אותה להתקשר לפסיכולוגית שלה ולהתיעץ לגבי זה. (היא היתה בטיפול עד לפני ארבע שנים ןהוא נמשך ארבע שנים). תשובת הפסיכולוגית שלה היתה שהיא לא נשמעת מבולבלת, אין צורך שיפגשו ובהצלחה. (לא ברור לי איך כלכך ברור שאין כאן בלבול כשמישהי מחליטה לגנוב זרע מחבר לשעבר עליו יש לה פיקסציה כבר עשר שנים וכל זה תחת הטענה שפשוט יש לו גנים מופלאים וזו הדרך היחידה להתנתק ממנו, אבל אולי יש דברים שאני לא יודעת, למשל מה בדיוק היא אמרה בשיחה). גם שלחתי אותה לדבר עם הרופא בבנק הזרע על נושא הגנים אך כמו שהבנת גם זה לא עזר. בעלי הגיב מאד קשה לסיפור עם גניבת הזרע (הוא כמובן הזדהה יותר עם החבר לשעבר) הוא אף שקל ללכת ולספר לו ואף ניסה להפחיד את חברתי ולומר לה שבסוף יתבעו אותה (תוך שהוא רומז שהוא יעיד נגדה). בסוף הסכים איתי שהלחץ לא יועיל ושעדיף לנסות לשכנע אותה בדרכים אחרות. בעיקר הוא מחבב את חברתי (קצת קשות לו המוזרויות שלה לפעמים) לעיתים היא משתפת את שנינו ואז הוא מהווה קול רציונלי נוסף, מה שמאד מקל עלי (חלוקה של אחריות) עם זאת הוא לא מרגיש אחראי כמוני ולכן לא סובל מהסיטואציה. אני באופן כללי נוטה להרגיש אחריות על העולם, ובעלי מכיר אותי ונותן לי לעשות מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב. או במילים אחרות, הוא רגיל. לפעמים הוא כועס שחברות אחרות מנצלות את תחושת עודף האחריות שלי, אבל במקרה של חברתי זו, לא ניתן להגיד שהיא עושה זאת. הכל בא ממני. היא רק מעונינת לשתף. אך לי קשה מידי עם זה.

שלום יעל, עד כמה שאני מעריך את דאגתך לרווחתה הנפשית של חברתך, אני סבור שלמען החברות ביניכן, שהיא כה חשובה לך, עלייך להפריד בין צרכיה וצרכייך. כנראה שלחברתך יש blind spot ככל שהדברים קשורים לקשר זוגי, אך קיימת קומפנסציה על כך בתחומי חיים אחרים ורוב הזמן היא אף במצב רוח טוב. השאלה היא האם יש לך מספיק סבלנות וסובלנות לקיים קשר חברות עם אדם שונה ממך, לקבל אותו על שונותו וייחודיותו, גם אם אלו זרים לך בהחלט. אני מבין את הקושי שבדבר, שכן מן הסתם היא מעלה לשיחה נושאים מרכזיים הקשורים לבעיותיה, אותן היא אינה רואה כבעיה שלה, אלא כבעיה נסיבתית, אך את צריכה לשאול את עצמך האם את יכולה לשאת אותה כמות שהיא, ואולי אפילו למה זה מרגיז אותך, באילו נקודות רגישות שלך זה נוגע שזה עד כדי כך מרגיז אותך ואף שקלת לנתק איתה את הקשר ואשר לחברתך - כל עוד היא אינה מגדירה זאת כבעיה שלה (ולא כבעיה הנובעת מנסיבות חיצוניות), אין טעם לדון איתה בנושאים הללו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אתה אומר, תני לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה ואל תתערבי. אבל זה לא כל כך קל. אני לא רוצה לשמוע את סיפורי החבר לשעבר, אבל היא נורא רוצה לשתף. אמנם אינה סובלת מדיכאון כרוני אבל הרבה מהשיחות מסתובבות סביב זה שקשה לה שעכשיו הוא עם מישהי אחרת, ולפעמים בכי שהוא לא התקשר. ואני חברה שלה ואמורה להיות שם בשבילה ובמקום אני תקועה באמצע סערה רגשית וחוסר יכולת להחליט האם לצרוח שתפסיק עם זה כבר ותסיק את המסקנות או הצורך לנחם אותה כי נורא כואב לה. אין לי בעיה עם השונויות שלה (ודוקא יש לה בשפע). יש לי בעיה עם זה שהיא הורסת לעצמה את החיים. זה דבר אחד להיות תקוע באהבה נכזבת, ודבר אחר לבחור לעשות ילד כדי להנציח אהבה נכזבת. ומה יהיה מחר כשהיא תגלה שבכלל היא לא יכולה לפרנס את הילד בלי בן זוג ובלי תמיכה כלל מההורים? ושכל תכניות הדוקטורט שלה יגנזו לנצח? והיא תמשיך לבלות בעבודה שהיא שונאת? אני דואגת ללא הרף. אני מרגישה אחראית לכך שאני לא מצליחה להביא אותה לראות את הטעות שהיא עושה, והכל באמפולסיביות. אני מרגישה כמו להיות חברה של אישה מוכה, שלא מוכנה לשמוע לעיצות, ובוחרת להשאר עם בעלה המכה מתוך אמונה שכך היא יותר מאושרת. אני רואה את רגעי האופוריה המזויפים, אך גם את המכות שבאות אחרי. ואז אליך באים לבכות. קשה לי עם זה. ברור לי שאין זה מקומי לקבוע לה איך לנהל את חייה, האמן לי שאני מנסה ככל יכולתי לקבל את הבחירות שלה. הכי קשה היה לי לקבל את בחירה לגנוב בצורה כזו חצופה זרע ממישהו שהיא טוענת שהיא אוהבת, כשכל הצדדים יסבלו ממעשיה והילד שלה בראשם. ובכל זאת, אחרי ששטחתי את כל טיעוני, הפסקתי לנדנד. לא משנה מה אני בוחרת אני מרגישה אשמה. אם אני מתרחקת היא מתקשרת כולה פגועה. אם אני מקשיבה לסיפוריה אני לא מצליחה להרפות מהצורך לנער אותה שתפסיק כבר (לעיתים יותר ויותר רחו. לא יודעת למה אני לא מסוגלת להקשיב בקור רוח. ניסיתי לדמיין מה הרע ביותר שיכול לקרות וזה לא סוף העולם. אז יהיה לה ילד ויהיה לה קשה לגדל אותו לבד והיא לא תתחתן, אז מה? (כנראה שגם עלי לא תמיד עובדים נימוקים רציונלים) אני חושבת שנורא מפחיד אותי שיום אחד תבא הנפילה, היא תפקח את עיניה ותראה שהרסה לעצמה כל סיכוי לאושר. ואז אני ארגיש נורא אשמה שליויתי אותה במסלול הזה. אני לא מנסה למצא פיתרון לחברתי. אין פיתרון שנמצא במסגרת היכולות שלי. אבל למה אני לא מצליחה להשתחרר מהמועקה ומרגשות האשמה? נ.ב. קראתי את מה שכתבתי שוב וחשבתי לעצמי, איזה מזל שאני לא פסיכולוגית. יעל