אהבה ויחסי מין

אני בת שלושים, נשואה ארבע שנים (יחד עם בעלי כבר שבע שנים). עדיין בלי ילדים (למרות שכבר מדברים על זה) אני מאד אוהבת אותו והוא מאד אוהב אותי. בחצי שנה האחרונה צצה בעיה שקשורה ליחסי מין (ואולי בעצם לא). באופן כללי יש לנו חיי מין טובים מאד, בתדירות סבירה (שלוש ארבע פעמים בשבוע) ומלאי התחשבות אהבה וגיוון. הבעיה היא שתמיד אני יוזמת. וזה נורא מפריע לי. בעלי בדרך כלל משתכנע בקלות ומיד משתף פעולה, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שהוא שוכב איתי כדי לרצות אותי. אני לא מצליחה להגיע למצב של שביעות רצון. אם הוא עייף ולא מעוניין אני נעלבת עד עמקי נשמתי או לחילופין משקיעה מאמצים ופעולות כדי לשכנע אותו שכדאי לו, הוא כמובן משתכנע אבל אני נשארת עם ההרגשה שהוא פועל רק מתוך התחשבות ברגשותי והעלבון נשאר. אם הוא מסכים מייד אני כבר חושדת בו שהוא חושש מתגובתי (שכן כבר ניהלנו שיחות אינסופיות על כך שאני נעלבת שכמובן לא השיגו שום מטרה) אחרי, אני ממהרת לשאול אם הוא נהנה והאם הוא מרוצה (למרות שזה מאד טפשי, באמת היה כיף וקל לראות שהוא מרוצה והוא תמיד צוחק עלי אבל אני נשארת בתחושה שהוא היה מעדיף לראות טלויזיה, אבל בגלל שאני רציתי...) אני מניחה שהתחושה הזאת קשורה לחרדה אחרת (אני מאד חרדתית) אבל אני לא מצליחה למקם אותה. האם זה קשור אלי? אני לא חושבת שזו בעית אגו, דוקא בזמן האחרון רזיתי ואני מרגישה טוב עם עצמי. גם בעבודה אני מצליחה. האם זה קשור אלינו? אבל אני די בטוחה שהוא אוהב אותי. (לפני כמה ימים בעלי אמר לי שכל היום הוא חושב עלי, מה אני עושה ואיך אני מסתדרת. נורא התרגשתי) האם זה קשור לחרדת הנטישה שלי? בגיל שמונה אבא שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא ואמא שלי מתגרשים. רק אחרי עשר שנים הבנתי שזה כבר לא יקרה, עד היום הם נשואים. תמיד חששתי שבני הזוג שלי יפרדו ממני, ותמיד זה גם קרה. עד שהכרתי את בעלי, למרות שגם הוא נפרד ממני כמה פעמים בהתחלת מערכת היחסים. (היום הוא מתכחש לזה) מידי חודש אני חולמת שהוא נפרד ממני ותמיד בחלום אני שוכחת שכבר התחתנו. אני במצוקה נוראית. אני רודפת אחרי משהו בלתי ניתן להשגה. ניסיתי פתרונות מעשיים. דיברתי עם בעלי, שטוען שלו מספיק לקיים יחסי מין פעמים בשבוע (ואני יודעת את זה, זה היה ככה מהתחלה). ביקשתי ממנו שיתאמץ ליזום בכל אופן, אבל זה לא יוצא כמעט (אני יוזמת נורא מהר שוב). ביקשתי שלא יסרב, אז הוא לא מסרב, אבל אז אני בטוחה שזה בגללי וההרגשה שלי נשארת רעה. בעלי טוען שאני אובססיבית מידי בקשר לסקס, וזה גורם לי הרגשה עוד יותר רעה. אני חרדה שהוא לא חושק בי יותר. וזה מגוחך (אני רואה איך הוא בוחן אותי כשאני יוצאת מהמקלחת או מתלבשת, מספיקה התפנקות קלה והוא מיד מוכן לפעולה. אך כל השכנועים הרציונלים האילו לא עוזרים בכלום.) מה לעשות? אל תשלחו אותי לפסיכולוג. אני מתה ללכת אבל אין לי כסף לזה.

את אוהבת את בעלך??? אם כן תשבו ותדברו באופן גלוי על כל מה שמפריע לכם! תגיעו לפשרה... בקשר צריכם להתפשר ולא רק לרצות האחד את השניה את לא צריכה פסיכולוג! את צריכה להקשיב לעצמך ולרצונות שלך ולו (בעלך) את נשואה ועוד מעט מקווה בישבילכם יבוא תינוק-אל תתנו לדברים כאלו להרוס את קישריכם תגיעו לפשרה יום טוב ובהצלחה מירב

מאיה יקרה, אם היית מתארת את יחסי האהבה והמין שלך עם בעלך, מבלי לפרש אותם, הייתי חושב שיש לך חיי נישואין מאושרים. כלומר, המציאות, כפי שהיא מתוארת בהודעתך, מציגה קשר מצוין, שהרבה זוגות אחרים היו יכולים להתקנא בו. ולמרות זאת, קשה לך ואת חרדה. לכן אני מציע להפריד בין המציאות האובייקטיבית, לבין התחושות שלך והחששות שלך. הצורך המיני שונה מאדם לאדם. את מרוצה מיחסי מין שלוש פעמים בשבוע, ואילו בעלך מסתפק בפעמיים. נראה לי שהוא מוותר ונענה לצרכיך, ואת יכולה להעריך אותו על כך. אם כך, למה אינך מרוצה? משום שאת רוצה שהדבר יעשה ביוזמתו. קשה לשנות את הזולת, ועוד יותר קשה לבקש מבן הזוג להיענות לצרכייך וגם להעמיד פנים שאלו צרכיו שלו. במשחקי החיזור יש כללים ברורים: כאשר את רודפת, השני נמלט, וכאשר את נמלטת, הוא בורח. זהו משחק עדין, והוא נעשה ללא מלים. כאשר את דורשת מבעלך לממש את צרכייך, את למעשה מוותרת על משחקי החיזור, ואינך מאפשרת לו להיות היוזם. עליך לבחור בין שתי האפשרויות. תיארת גם את הסיבות לחרדות שלך. נראה לי שאם למרות הקשיים שאת מערימה על הקשר בעלך בחר לחיות אתך ולהיענות לצרכייך, הרי שהוא אוהב אותך וחושק בך. אין זה דבר של מה בכך. החרדות, אם כך, אינן קשורות למציאות היומיומית בינך לבין בעלך, וזו אולי הסיבה שהדברים אינם משתנים כאשר אתם מדברים על כך. החרדות מתקיימות בדמיון, ועליך להחליט כיצד להתמודד איתן. את יכולה לפנות לייעוץ מקצועי, או לשוחח על כך עם בעלך. בכל מקרה כדאי להפריד ביניהן לבין מצב יחסי הנישואין והאהבה שלך. אני מבין שאין לך כסף לפסיכולוג, אבל ישנם שירותים של שירותי הבריאות שיכולים לסייע לך, וכדאי להיעזר בהם. בברכה, דרור גרין

לדרור גרין היקר. אני דוקא יודעת שהחרדות שלי אינן רציונליות, אבל דוקא בשל כך אין לי כילים להלחם בהן. שיטות מעשיות אינן עוזרות. ניהלנו אני ובעלי עשרות שיחות בנושא. הן מכניסות המון לחץ מיותר, אז הפסקתי עם זה. ניסיתי לא לרדוף אחריו ולחכות שהוא יזום, (המון זמן התאפקתי, חודשיים, והאמירה של פעמיים בשבוע כנראה קשורה לפנטזיות שלו. מעשית אנחנו מאד עסוקים, ואם לא דואגים לפנות לכך זמן זה לא סתם יוצא, והוא לא דואג) והחרדות האמיתיות שלי התממשו. אני לא מצפה שיזום שלוש פעמים בשבוע כי זה מה שמתאים לי. אבל שירצה מדי פעם בעצמו. (אפילו אם היה יוזם פעם אחת בשבוע הייתי יותר מרוצה מעכשיו ומוותרת על השאר) אני בכלל לא חושבת שהבעיה האמיתית קשורה למין, רק ששם היא באה לידי ביטוי. יש לי חיי נישואים מושלמים, (כמעט) אבל רק בגלל שאני דואגת שהם יהיו כאילו. אם אני לא אזום, לא נקיים יחסי מין כמעט, אם אני לא אנהל שיחות אז כל אחד ישב בחדר אחר ויתעסק בדבריו. הוא נורא מתחשב, אפילו יותר מידי. מה אין לו רצונות משלו? כאילו כל ההתיחסות שלו אלי היא תמיד תגובה ולעולם לא יזומה לפעמים כשאנשים שקועים בחרדות שלהם הם לא מסוגלים לראות מה מקורן, ולפעמים לאנשים מבחוץ קל יותר לראות, ביחוד לאנשי מקצוע מנוסים. קיויתי למצוא רמז למקור הבעיה שאותו אני כל כך מתקשה לגלות אבל אולי זה יותר מורכב משנדמה לי. ניסיתי לתאר את החויה הרגשית שלי, אני דוקא יודעת יפה מאד שהיא לא תואמת את המציאות. אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול פסיכותרפי ממושך (כבר בדקתי את כל המקורות הכספיים הבאים בחשבון) מי בדיוק במערכת הציבורית יכול לעזור לי? האם יתיחסו אלי ברצינות כשאגיד שלמרות שבעלי שוכב איתי שלוש פעמים בשבוע אני לא מאמינה לו שהוא נמשך אלי? היו לי המון חששות אפילו לכתוב את זה כאן. נורא פחדתי שילעגו לי.

שלום מאיה, אין ספק שחלק מהבעיה נעוץ בך ובדימוי העצמי הנמוך שלך. הצורך המתמיד לקבל אישור מבעלך על כך שאת רצויה פועל ללא ספק לרעתך ולרעת מערכת היחסים ביניכם, כי את בעצם מעמידה את בעלך באופן אקטיבי מאוד מעלייך. קשה לדעת מה היה קורה אלמלא היית עושה זאת, אך את מגדירה את מערכת היחסים ביניכם באופן שיפעל נגדך. במישור המיידי - אני מציע לך להרפות to let things go ולתת לבעלת את ההזדמנות ליזום ולהתגעגע אלייך. במישור המהותי יותר, אני ממליץ לך בכל זאת לפנות לטיפול, גם אם אינך יכולה לממן טיפול פרטי. לפחות בקופות החולים הקטנות (מכבי, לאומית, מאוחדת) ניתן לבחור מטפל מתוך רשימה ומדובר במטפלים מוסמכים לכל דבר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לגידי שלום. אני שמחה שאין לך ספק. את המישור המידי כבר ניסיתי. הפסקתי ללחוץ ולדבר על זה בכלל. הפסקתי גם ליזום וכמו שאמרתי חודשיים כלום לא קרה. (כלומר גם בעלי לא יזם). לא דיברנו על זה יותר. אני לא חושבת שהבעיה שלי היא בעיה של דימוי עצמי במובן הפשוט. אין לי בעיה כללית של דימוי עצמי וגם לא בתחום המיני. אני לא מסיקה שאי אפשר לחשוק בי בכלל. אני די בטוחה ביכולתי לפתות גברים אחרים אם רק ארצה, הבעיה היא שבעלי לא רוצה אותי יותר (או כך אני חווה את זה), הבעיה שלי היא מולו ומולו בלבד. הדינמיקה של מערכת היחסים שלנו היא שלי כשולטת ומובילה. לאן נלך, על מה נדבר, מתי נקיים יחסי מין. אני לא בטוחה שאני יודעת איך זה התגלגל להיות כך. כנראה שפעם זה היה מאד חשוב לי, אבל אני לא יכולה עם זה יותר. אין רצונות משותפים חוץ מהרצונות שלי (הרצונות שלו מתמקדים בחיים הפרטיים שלו ובזמן החפשי שלו). אני מרגישה שאני נושאת על כתפי את כל עולה של מערכת היחסים. לתת לו להתגעגע אלי? אני מזמן כבר לא לוחצת. האם אתה מציע שאני אתרחק בכונה? אסתיר את הגעגועים שלי כדי שהוא ימצא את שלו? אולי לסוע לחו"ל לחודשיים ולתת לו להתבשל? לשחק משחקים? לגרום לו לקנא? ומה יהיה אם אני אגלה שמה שאני חוששת ממנו באמת נכון והוא בכלל לא צריך אותי?