אנחנו פה.. ואיפה הם?

היום ראיתי חדשות, ליבי נמחץ למראה החיילים שנמצאים בשעות אלה בטול כרם מבצעים פשיטות בבתים. כ"כ הרבה הרוגים, כ"כ הרבה כאב. אני פה יושבת בבית, בזמן שחלק כבר לא יהיו מול מסך מחשב, כי חייהם נלקחו מהם. רק רציתי להגיד שכל שעה מהיום אני זוכרת מי הם אותם ילדים (חיילים) שמעניקים לנו חיים פה, שמגנים עלינו שיום יום מקריבים את החיים שלהם בשבילנו. לחשוב מה עובר עליהם.. מה עובר להם בלב.... קטע קצר, הצנחנים בוכים/ חיים חפר. הכתל הזה שמע הרבה תפילות, הכתל הזה ראה הרבה חומות נופלות הכתל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנחבאות בים אבניו הכתל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו. הכתל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים- אך הכתל, טרם ראה צנחנים בוכים. הכתל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים, רצים אליו במהלומות לב, בשאגות ובשתיקה, ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה- והם שטופי אבק וצרובי שפתיים, והם לוחשים אם אשכחך, ירושליים- והם קלים כנשרים, ועזים כלביאים, והטנקים שלהם- מרכבת האש של אליהו הנביא, והם עוברים כרעם והם עוברים בזעם והם זוכרים את אלפי השנים הנוראות, שבהן לא היה לנו אפילו כתל כדי לשפוך לפניו דמעות והנה הם כאן מביטים עליו בכאב המתוק, והדמעות יורדות והם מביטים זה בזה נבוכים- איך זה קורה שצנחנים בוכים? איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר- איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר? אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה נושאים על גבם אלפיים שנה. גם אני בתור חיילת, מקווה שיבואו עלינו ימים טובים יותר. ימים של שקט.

כאמא לחייל ביחידה מובחרת שכבר השתחרר משירות סדיר לפני ארבע שנים, אני חייבת לציין שהשרות שם משנה את האופי ועושה דברים לא כ"כ טובים לחיילים גם אחרי השחרור.