טלי, אני עם -- דמעות בעיניים -- ...

זה עתה חזרתי מ"ביקור" אצל מושא האהבה שלי, ואני נרעש ונרגש. אני כותב מהבטן למקלדת. טלי, אני כותב במיוחד אלייך, כיוון שחשתי כי בפעם האחרונה שענית לי, עשית את זה עם כל הלב, והצלחת להבין אותי. אני חס ושלום לא רוצה לכפות את עצמי על-אף אחד, ואני יודע שהמענה שאנשי המקצוע נותנים כאן בפורום, הוא בבחינת ייעוץ ראשוני ותמיכה, אך הפעם אני ארגיש שעשית איתי חסד אמיתי, אם רק תקראי את אשר על ליבי. ובכן, הגעתי אליה היום מתוך כוונה לשאול אותה כיצד היא רואה את המשך היחסים ביננו בעתיד. לא ציפיתי שזה יהיה מהלך קל. יותר מכך, לא ידעתי מה הולך להיות בהמשך. כיצד אני אגיב לכל תשובה שהיא לא תתן. חשבתי בהתחלה לומר לה שהיום רק נשב ונדבר, ולא נעשה חוץ מזה כלום. אבל לא היה לי מספיק אומץ. לא ידעתי איך לומר לה. ואלוהים יודע כמה רציתי. פחדתי שהיא לא תבין מה אני רוצה. משלא עזרתי כוחות מספיקים, פיניתי "בעל כורחי" את הבמה לריטואל הרגיל. אבל הראש שלי היה במקום אחר. והנה נכנסנו למעגל קסמים. כיוון שהראש שלי היה במקום אחר, הגוף שלי גם היה במקום אחר, ולפתע צמח בי חשש שאם לא אתפקד כרגיל, היא עלולה לקחת על עצמה רגשות אשם, וזה רק הלחיץ אותי יותר. בסופו של דבר, הגוף עמד במשימתו, אך אני חש כשלון צורב. לא שאלתי אותה, לא אמרתי לה. לאחר בירור נוקב עם עצמי, אני מבין שאני לא נרתע מפני התגובה שלה. אני יוכל להתמודד עם כל אחת מהן. אני נרתע מפני התגובה שלי. אני "פוחד" שמא היא תסרב לי. ועל אותו משקל אני "פוחד" שמא היא תענה לי. הענין היחיד שברור לי כרגע מתוך הערפל הסמיך שעוטף אותי הוא שדי למשחקים. אני לא מוכן להמשיך לחיות בחוסר וודאות. קרן האור היחידה היתה בסוף ה"פגישה" ביננו. אמרתי לה (וגם זה עלה לי במאמצים לא קטנים) שהראש שלי היה במקום אחר היום, כיוון שרציתי לשאול אותה כמה שאלות, וזה הטריד אותי. אני לא יודע אם היא ניחשה למה אני חותר או לא (דומני שלא). חשוב יותר אמרתי לה שאני אשמור את השאלות לפעם הבאה שנתראה . זהו אין יותר תירוצים, אני אומר לעצמי. המטרה מקובעת הפעם, ואני לא אוכל להתחמק ממנה. אני אהיה חייב לשאול אותה. טוב, עכשיו המחשבות שלי ממש ממש מבולבלות. יש לי כל-כך הרבה להגיד, ואני חש שאני אומר כה מעט. אני יודע שטיפול היה עוזר לי. לו רק יכולתי לאהוב. לו רק היה מישהו שיכול לקבל את האהבה ולהחזיר ....

תאמץ לך גור קטן בתור התחלה. אני רצינית.

דלת ללא ידית שלום רב, כמה קשה לקרוא את המכתב שלך. הוא מהול בכל כך הרבה סבל פנימי, כל כך הרבה בילבול, כל כל הרבה בדידות ועצב. נראה כי הגעת לנקודה בה אי הודאות לגבי ההמשך של הקשר, אינה נסבלת מבחינתך. אתה רוצה לדעת מה יקרה, מה "יעלה בגורלך": האם היא תסכים לקשר אמיתי או לא. אתה אומר כי אתה מוכן לכל תשובה שלא תיהיה, אך אתה פוחד. אני מבינה עד כמה האמת מפחידה, בכל פתרון אפשרי. אם הבחורה תסרב לקשר, אזיי אתה נשאר עם כמיהתך אליה (אפילו אם מדובר ב"אהבה קנויה") ובודד, ומאידך, אם היא תסכים הפחד מפני קשר אמיתי יציף אותך ויפחיד אותך לא פחות. העובדה שאמרת לה שבפעם הבאה תדברו היתה מעין "טריק עצמי". בפעם הבאה תיהיה חייב לעשות את זה, מה שלא יהיה. סגרת לעצמך את הדלת ובתחושה שלי, אתה מרגיש שאתה חייב לדעת את האמת, על אף כמה שהיא עשוייה להיות כואבת. אינני יודעת אם אתה באמת חש שזה מה שיהיה לך טוב עכשיו, ידיעת האמת, כי נראה שאינך בטוח ביכולותיך ובכוחך, אפילו זה מצליח לערער מעט את כוחך הפיזי (כוח האונות). בשל גילך הצעיר והמודעות הגבוהה, אין לי אלא להמליץ לך שוב בחום על טיפול. אתה עשוי להפיק ממנו כל כך הרבה. יש לך עוד תקופת חיים ארוכה לפניך בה אתה יכול לשנות, להשתנות, לגדול, לצמוח, ללמוד ולאהוב. ההמלצה של רוז לקחת גור כלבים נראית בעיני נחמדה, אם כי אינני בטוחה שזהו המזור המושלם למצוקתך, אבל כחובבת כלבים מושבעת, אני מודעת לתרומתם התרפויטית של החיות. כך שזה בכל מקרה יכול להיות נחמד, אך בוודאי לא כתחליף לטיפול. דלת ללא ידית יקר, הגיע הזמן למצוא את הידית לדלת ולחברם. עליך לפתוח מעט את הדלת ולהציץ החוצה. אני יודעת שזה הדבר אולי המפחיד ביותר, אבל באיזשהו שלב ממילא תצטרך לעשות זאת. מציאת הידית, החיבור אל הדלת ומציאת הכוחות לפתוח את הדלת, כל אלה תוכל לעשות במסגרת טיפול. אתה מוזמן להתקשר אליי, אם אתה מעוניין בהמלצות על מטפלים. בברכה, טלי פרידמן

דלת, ב8.12 כתבת לפורום וכתבתי לך שם משהו בתגובה-כדאי שתקרא ! מעבר לזה,בתגובה למה שכתבת כאן, רציתי לציין שזה ממש נחמד לראות איך הזונה נמצאת היום בעצם בעמדת עליונות עליך. כמו בשיר הישן של פוליס- "העבד הפך לאדונך". חה חה חה ולטלי, כדאי שתיזהרי עושה רושם שהדלת שלנו טועה בחביבותך המקצועית ומתחיל להתאהב בך. ע"פ מה שאנחנו יודעים עליו כדאי מאוד שהוא לא ימצא אותך, לא?