קור וניכור פיתאומיים בהתנהגות בן הזוג

שלום לכולם. אני נשואה מזה כ - 3 שנים לאדם אשר בעברו היו מס' אישפוזים פסיכיאטרים. כעת, לשמחתנו, כבר שנתיים הוא לא התאשפז ואת המשברונים הקטנים אנו עוברים יחד, ללא צורך באישפוז. (בעלי בן 37 והמשבר הראשון שלו היה בגיל 30, אבחנה קלינית, כנראה - סכיזופרניה). בעייתי היא, שכאשר בעלי מתפקד כמו בתקופה זו, כלומר, עובד, מתקשר, יוזם דברים והינו חזק ובשליטה, הוא הופך להיות לעיתים קר ומנוכר. לדוגמא, אני מגיעה הבייתה אחרי יום עבודה ארוך ומנשקת אותו קלות על הלחי, הוא מפנה את ראשו, כמעט הודף אותי פיזית, וכשאני מאוד נפגעת, הוא מסביר זאת בחוסר התחשבות שלי ב"מקום" שבו הוא נמצא, חודרת לטריטוריה שלו ואני לא רגישה אליו ולא מבינה את צרכיו (חשוב לי לציין שאני מאוד רגישה אליו ומנסה להיות מבינה ומבליגה). וזו רק דוגמא קטנה ממסכת התנהגויות כאלו. העניין הוא, שהוא ממש לא היה כזה כשנשאנו, יש בו צד רגיש, עדין, חם - ולצד הזה אני מתחברת ועם האדם הזה בעצם התחתנתי. החיכוכים האלו בנינו ובעיקר התנהגותו המנוכרת והפוגעת מאוד מאוד מתסכלים אותי ואני ממש אובת עיצות ולא יודעת כיצד לנהוג. הוא משליך את המריבות האלו עלי, מכנה אותי כפגיעה ורגישה מדי, "אחת שבוחרת להעלב ולהיפגע ולא להתייחס לדברים באופן מבין ובוגר". מה לעשות? האם אכן אני הבעייתית והפגיעה מידי? איך אני יכולה "לגשת" אליו ולרכך אותו כשהוא בטריפ של קור ונוקשות? מה מתוך הבעייה שלנו קשור למחלה שלו וכמה קשור לקשר בניינו? יש ימים שאני פשוט רוצה לקום וללכת. כל הפגיעות שלו בי פשוט הורגות לי את האהבה אליו ומחסלות לי את המוטיבציה להיות איתו, בקשר שממילא יש בו עוד הרבה קשיים אובייקטיבים (קושי כלכלי, 2 ילדיו מנישואים קודמים ועוד). זקוקה לעצתכם. תודה נ.ב. אני עצמי "בריאה" - כלומר ללא עבר פסיכיאטרי.

תקחי את הרגליים ותלכי, החיים לא נהיים קלים יותר מיום ליום.

אם מדובר באמת בסכיזופרניה את מתארת חלק ידוע של המחלה המחלה פוגעת ביכולת הריגשית והדבר מתבטא בתאור שאת נותנת