ליבי לנטע והרה - לקיחת אחריות
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
נטע והרה שלום ההתלבטות שיש לי לגבי המשך הטיפול התרופתי לא נובעת מהרגשה שהטיפול התרופתי עדיין חיוני אלא מהדרך שבה חונכנו לעשות לעצמנו חיים קלים דהיינו להתחמק ולא להתמודד זה נכון שנושא בריאות הנפש הוא נושא מאוד חמקמק ואין בדיקות דם שיכולות לתת תוצאות אובייקטיביות. תמיד אדם יכול להוליך את עצמו שולל ולפרש צל של משבר כסוף העולם וכאן אני לא מתכוון לאירוע דיכאוני . זה מאוד נוח שפעם בחדשיים אפשר ללכת לפסיכיאטר ולהיות בראש שקט שאתה לא צריך לעשות דיאגנוזה לעצמך ולכן אני נאלץ להרים את הכפפה כי לא תמיד אפשר להתחמק ממבחנים . אם אני אוריד מסדר היום את הפסקת הטיפול התרופתי אז במבחנים קשים יותר אני עלול לשלב אלכוהול עם סרוקסט אם לנשים הסרוקסט מוריד את החשק הרי לגברים הוא מאריך את זמן הזיקפה וזאת עוד סיבה לא לרדת ממנו תודה שאול
שאול, אתה אדם חושב. נכון שלפעמים צל של משבר יכול להתפרש אצלנו כסוף העולם, אבל מה זה משנה אוביקטיבית, הרי חשובות הפרופורציות שאנו לומדים בחיינו, ויכולתינו לחשוב ולהבין שהנה זה לא נורא וגם על זה נוכל להתגבר.. אני לא מדברת על דכאון. הרמת את הכפפה? נראה לי שאתה משנס את מתניך ומתחיל במשימה. אני מאחלת לך הצלחה, יש לך כוחות פנימיים!
קודם חששת מזה שהטיפול התרופתי יהיה לצמיתות...עכשיו נראה שאתה דווקא שואף לזה. ברור שקל ונעים כשאחרים מחליטים החלטות הרות גורל עבורנו, אבל גם כך זה נראה - החלטות לטובתם של ה"אחרים" אם הגהינום עובר דרך התחמקות מהכרעות למה אתה מתעקש ללכת לשם? המצב שבו אתה נמצא הוא תירוץ לשילוב קטלני? יש אלף מצבים שעוד לא חווית שיכולים להוריד אותך ביגון שאולה...ואז מה יהיה? לאן תברח?
לילה טוב, חינוך זה עניין אישי... יש שמקבלים אותו ויש שמתמרדים. אדם יציב בנפשו, לא יבלבל בקלות בין צל משבר לבין ארוע דכאוני... מה גם, שיש הבדל בין ארוע דכאוני לבין דכאון כרוני. לפי מה שקראתי ליבי ונטע הבינו את דבריך בצורה הפוכה... ויש עירפול מסויים במה שכתבת. אבל, אם הרמת הכפפה פירושה להתחיל ולהוריד במינון - אני חושבת שזו החלטה לא קלה אבל נכונה, ומאחלת לך המון הצלחה בחיים "ללא תרופות".
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
