סכיזופרניה ????

לפני כשנתיים אחי קיבל התקף והחל לצרוח לבכות ולהזיע ולאחר שהוא נרגע הוא התיישב על כסא ולא הגיב בכלל כאשר הוא רעד בגוף והיה נראה בהלם מוחלט. זה קרה יום אחד לפני הגיוס שלו !!! עוד באותו היום לקחתי אותו למיון בבי"ח תל השומר - שם אשפזו אותו במחלקה הפיכיאטרית. כיום אחי מטופל בזיפרקסה וכבר עברו שנתיים מאז. לפני כשבוע וחצי החליט אחי להפסיק עם הכדורים ומצבו נהיה בכי רע - הוא מראה סימנים זהים לסימנים שקדמו להתקף מלפני שנתיים. אחי נהיה תוקפני מאד - הוא עושה מה שהוא רוצה - ואפילו אני מפחד שהוא יכה את ההורים שלי אם הם ידברו איתו. דיברתי איתו וניסיתי לשכנע אותו לקחת את הכדור והוא אמר לי שלעולם הוא לא יקח את הכדור כי הוא טען שהכדור "דופק לו את הראש". לאחי יש דרישות ופנטזיות ללא גבולות וההורים שלי מנסים לרצות אותו בכל מחיר . הם קנו לו רכב חדש ויקר וכל מה שהוא עושה זה להיסתובב ברכב כל היום. שאלתי את אחי ממה הוא סובל והוא אמר לי שהוא סובל מפראנויה !!! אני לא יודע ממה הוא סובל אך לפי מה שרשום על קופסת הזיפרקסה אני מניח שהוא סובל מסכיזופרניה. ביום רביעי הקרוב יש לו פגישה עם רופא ממשרד התחבורה שאמור להחליט האם לפסול לו את הרשיון. אחי כל הזמן מאשים את ההורים שלי על שאישפזו אותו ועל מצבו הרפואי. אחי כל הזמן בוהה וצוחק לפעמים לבד - הוא גם לפעמים מדבר לעצמו. שאלותיי הם: 1. האם העובדה שהוא מטופל בזיפרקסה מעידה באופן חד משמעי שהוא סובל מסכיזופרניה? 2.האם אימי נוהגת בחוכמה כאשר היא מחדירה לו את הזיפרקסה למזון מבלי שירגיש ? 3.האם העובדה שאחי מעל גיל 18 אומרת שאסור להם להתערב - ולדבר עם הרופאים שלו על מצבו הרפואי - כולל קבלת אינפורמציה ?? 4.מה יכול לקרות בעיקבות כך שהוא הפסיק עם הכדורים ?? 5.לבקשת אבי אני מעסיק את אחי במסעדה שלי - האם החשיפה שלו להרבה אנשים במסדה טובה לו - והאם זה טוב אם אני אתנה את המשך עבודתו בתנאי שיקח את הכדורים ?? 6.האם יש סיכוי שיש לו פראנויה באמת ??? ןהאם יש קשר לסכיזופרניה ?? 7.האם יש סיכוי שהוא יצא מזה או שכל חייו הוא יקח את הזיפרקסה ?? 8.האם שללית הרשיון ע"י הרופא יכולה להחמיר את מצבו הנפשי ??? 9.האם יכול להיות שהוא נהנה ממצבו הרפואי ומנצל את החולשה של הוריי בכדי להוצא מהם "תנאים טובים"??? מה לעשות הוריי לא ישנים בלילה והם חסרי אונים ??? אודה אם תענה על שאלותיי בהקדם בכבוד רב יפעת.

אשמח לראות תשובות פה בפורום על שאלות אלו ע"י רופא מומחה.

שלום רב. הצגת מספר רב של שאלות, שכנראה מעידות על המצב המבלבל בו אתם שרויים. אנסה לענות לך קצת, אך כיון שהמקום קטן כדאי לנסות לפנות באופן אישי לאיש מקצוע - רופא פסיכיאטר שיוכל לענות יותר בהרחבה. ולשאלותיך: 1. זיפרקסה (אולאנזאפין) היא תרופה אנטי-פסיכוטית. כדאי לשאול את הרופא שרשם אותה האם האבחנה של אחיך היא אכן סכיזופרניה. 2. סיפרת שאמך מכניסה לאחיך את הכדור לאוכל. יש לכך 2 השלכות: מצד אחד, אם אחיך מסרב לקחת את התרופה, אולי זו דרך יעילה לגרום לכך שהיא תיכנס לגופו. מצד שני, לא ניתן לעקוב אחר דרך נטילת התרופה. יכול להיות למשל שאחיך לא מסיים לאכול את כל מנת המזון ואז הוא לא מקבל את המינון של הכדור. המצב שאתה מתאר הוא שלאחיך אין תובנה למחלתו, וזה מסבך את העניינים, כי אז כאמור הוא גם לא מוכן ליטול את התרופה, מה שעלול להביא להחמרה במצבו. 3.כיון שאחיך כבר בגיר, מעל 18, הוא נחשב כעומד ברשות עצמו ועל כן דרושה הסכמתו לכל טיפול שעליו לקבל. יחד עם זאת אין שום מניעה שהוריכם יתעניינו במצבו, יתיעצו עם כל מי שאפשר ויתערבו במידת הצורך. במקרים חמורים יותר הורים יכולים להתמנות לאפוטרופסים של האדם החולה, ואז הם אחראים לכל ענייניו. 4. בנוגע להשלכות של הפסקת הטיפול התרופתי, המצב הוא בדיוק כפי שתיארת. ברגע שמפסיקים ליטול את הכדור עלולה להיות החמרה במצב שמתבטאת בהתקפים פסיכוטיים של מחשבות שווא, שמיעת קולות, דמיונות, מחשבות אובדניות, ירידה במצב הנפשי ובמצב הרוח. לא כל התסמינים מתרחשים ולא בבת אחת, אך בכל אופן מאוד לא מומלץ להפסיק את הטיפול ללא התייעצות עם רופא. 5. שאלת על חשיפה לאנשים. כל עוד אחיך בסדר עם זה, אין מניעה להמשיך. אענה לך כאן גם על השאלה הבאה שלך- פראנויה מתבטאת פעמים רבות גם בפחד מאנשים. אם אחיך לא מדווח על חרדה מאנשים, מחשבות שמסתכלים עליו, מדברים עליו, צוחקים, אני לא רואה סיבה להפסיק את עבודתו. 6. ולשאלתך הבאה - ישנו סוג של מחלת נפש שנקראת "סכיזופרניה פרנואידית", והסימפטומים הם קצת ממה שהזכרתי בסעיף הקודם- מחשבות רדיפה ויחס - רודפים אותי, רוצים להזיק לי וכו'. שאל את אחיך למה הוא מתכוון כשהוא אומר "פראנויה". 7.ישנן מחלות נפש שהן כרוניות, ואין הרבה הטבה במצב, אך יש מצבים שבהם בעזרת כדורים ניתן להגיע לאיזון והתייצבות ולתפקד באורח אופטימלי. לא נתת הרבה פרטים ולכן קצת קשה לענות לך באופן יותר מפורט. 8. השימוש באולנזאפין עלול לגרום לטשטוש, ולכן יש לבדוק את המצב ולהחליט האם לשלול את הרשיון, או שניתן להמשיך לנהוג. שלילת הרשיון עלולה לגרום להחמרה במובן הזה שאחיך עלול להרגיש שנעשה לו עוול, שמחליטים בשבילו ולוקחים ממנו משהו. כדאי לנסות להסביר לו את ההגיון שעומד מאחורי ההחלטה. כמו שאנשים שלוקחים תרופות אחרות לא יכולים לנהוג, כך יכול להיות מסוכן עבורו להמשיך לנהוג בעצמו. 9. קשה לי להאמין שאחיך עושה משהו במודע ו"נהנה" מהמצב. רוב האנשים הסובלים ממחלות נפש, אכן ס ו ב ל י ם. אם יש לאחיך רווחים משניים ממצבו, וכל עוד זה לא פוגע באיש, אולי לא כדאי לקחת אותם ממנו בינתיים. ניסיתי לענות לך פה, אך זה ממש על קצה המזלג. נסה לספר קצת יותר, לתת מעט יותר פרטים, וכולם כאן ישמחו לענות לך. מעבר לכך, כדאי מאוד לשוחח עם איש מקצוע(פסיכיאטר, פסיכולוג, עו"ס המתמחים בתחום בריאות הנפש). אתה יכול גם לחפש ספרות בנושא (למשל הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה") או לעשות חיפוש באינטרנט (קישורים דרך "סכיזופרניה", לדוגמא אתרים כמו: עוצמה, בנפשנו, קולות, וכו'). הרבה כוחות להמשך!

היי יפעת אני אענה לך מתוך ניסיון על השאלות שאני יודעת בביטחון את התשובה שלהן מתוך ניסיון משפחתי רב. הוריך כן צריכים להיתערב ולשאול ולדעת את כל מה שצריך לדעת על מצבו. אולי הוא לא ירצה ,אך בעתיד את והורי תהיו בשבילו משענת רצינית מה שהוא לא תופס כרגע. להפסיק כדורים בפתאומיות זה אסור בתכלית האיסור. אפשר לקבל התקף פסיכוטי קשה מזה ,ולהיפטר מזה אחר כך ,זה סיוט מעולם אחר. לכן אם אפשר להמשיך את נטילת הכדור, ורק רופא יכול להחליט ,מה לגבי ההמשך, אז עדיף להמשיך, (אין לי מושג איך היא מחדירה את זה לאוכל ,אך זה ניראה סביר וחכם בעיני) יש היום כדורים ,מהעידן החדש ש"לא דופקים את הראש" אלא ההפיך מסדרים אותו יופי. זה הכי נהדר שיש שהוא יתחיל לעבוד ,ויהיה פעיל במעגל החיים ,זוהי מטרה ופעילות מבורכת שיש לו . הן מישהו קרוב שמשגיח . והן מגע עם אנשים .ירכוש הרגלים חיונים וחשובים ,ותהיה לו אחריות לחייו , שזה פשוט הצלה למי שיש. ההורים צריכים להיות חזקים, ולקבל תמיכה ויעוץ מתחנות בריאות הנפש י.ש קבוצות תמיכה ויש קבלת שיחות שבועיות בעניני הילד ועניני המישפחה.יש סלי שיקום ואפשר לדרוש להיות משובצים שם. ברגע שתדעו יותר ,,וידע זה כח ! תעזרו לו ולעצמכם יותר . אל תתבישו לשאול או לחשוב על סטיגמה .יתכן והוא ינצל את המצב לטובתו ,,אך צריך שיהיו גבולות וכללים כדי לתפקד נורמלי. אם הוא יכול לחיות בתנאים טובים וזה לא מפריע לאף אחד ,אז למה לא,?הוא מספיק סובל גם ככה.האם ידוע לכם שרב החולים בבתי החולים חיים מתחת לקו העוני וללא תנאי ם סוציאלים אנושיים בכלל?. אני היתי מורידה לו את ההגה ,על ידי שיחות הבנה ידידותיות עם המטפל האישי שלו במרפאת חוץ של בית החולים, או הפסיכולוג במרפאת בריאות הנפש.(או כל מי שאמור להיות אחראי עליו לאחר צאתו מבית החולים). הכי חשוב הוא --שתתמכו בו ללא לאות, כל הזמן ובלי תנאים! ,בסוף הוא יודה לכם. וכן עזרו לעצמכם ! ויש סיכוי שעם השילוב של עבודה ,תמיכה מישפחתית ותרופות נכונות המחלה תלך ותפחת. ההורים הם שניים ,ואתם כאחים וכמישפחה , זה כח טוב ,שבונה ועוזר , בהצלחה וכל טוב. ויוי.

היי ויוי השארתי לך מייל כתגובה לשלך לפני כמה ימים

שלום יפעת, אם מצאו צורך לתת לאחיך תרופה אנטי-פסיכוטית, יש להניח שהוא סובל מפסיכוזה (הפרעה נפשית חמורה המתבטאת בין היתר בליקוי בבוחן המציאות). גם התופעות שאת מתארת מאשרות את האבחנה שמדובר בפסיכוזה. אחד מסוגי הסכיזופרניה היא סכיזופרניה פאראנואידית, אוז יש לאדם נטייה לסבול ממחשבות יחס כאילו אנשים רודפים אחריו. יש לציין כי הואיל וחוויית האשפוז הפסיכיאטרי, בייחוד בכפייה, היא חוויה קשה מאוד, קיימת תמיד נטייה להאשים את הגורם המאשפז. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי אכן מפחית ברוב המקרים את עצמת המחשבות הללו ועשוי להחזיר את האדם לתפקוד תקין יחסית, אך יחד עם זאת, יש ללוות את הטיפול בפסיכותרפיה (שיחות) תמיכתית ולהכין לחולה תכנית שיקום בהתאם למצבו. המחקרים מלמדים שחזרת החולה למשפחת המוצא שלו לאחר אשפוז עלולה להביא לאשפוזים חוזרים הרבה יותר מאשר אם החולה משתחרר למסגרת שיקומית-טיפולית כמו הוסטל בקהילה. לצורך כך, יש להתייעץ עם הפסיכולוג והעובדת הסוציאלית בביה"ח וכן רצוי מאוד ליצור קשר עם אחד מסניפי אנו"ש במקום מגורייך הן לקבלת תמיכה עבור בני המשפחה והן להתייעצות בקשר לבניית התכנית השיקומית. במצב שבו את מתארת את אחיך אין הוא נראה לי כשיר לעבודה, גם לא במסעדה שלך, ואכן תגובותיו עלולות לגרום מבוכה הן לו עצמו והן ללקוחות ובייחוד אם הוא מגדיר את מצבו כ"פרנויה" זו עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמו כי תגובותיו המוזרות תזכינה לתגובות של רתיעה ממנו, דבר שרק יחזק את מחשבותיו שאנשים רודפים אחריו ולועגים לו. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי במצבים אלה אמור להיות קבוע, אם כי יש צורך להחליף את התרופה מדי פעם ויש לציין שתרופות חדשות נמצאות כל הזמן בתהליך פיתוח. הבעיה היא שלא כול החולים, ובתוכם אחיך, משתפים פעולה עם טיפול זה הן בשל תופעות הלוואי הקשות לעיתים (ואז בהחלט יש מקום להתייחס לכך ולשקול החלפת התרופה בתרופה אנטי-פסיכוטית אחרת) והן בגלל חוסר הבנה של מצבם (אם אחיך מגדיר את עצמו כפראנואיד, סביר להניח שהוא מאשים אנשים אחרים במצבו, ולכן יתקשה להגדיר את עצמו כחולה, ואם אינו חולה, הוא גם לא זקוק לתרופות מן הסתם). הכנסת התרופה לאוכל בצורה מוסתרת עלולה לדעתי לחזק את מחשבות הרדיפה שלו, שכן מדובר בפעולה הנעשית מאחורי גבו. ההמלצה היא לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים ולתת לאיש מקצוע לעשות את מלאכת השכנוע של לקיחת התרופה תוך גילוי רגישות לתופעות הלוואי וניסיון להתחשב בהן ע"י ניסיון להחליף את התרופה. לפי תיאורייך, אחיך אכן עלול לסכן את עצמו בנהיגה ורוב הסיכויים שרישיונו יישלל. הואיל והוא חושב שמתנכלים לו, אכן יש סיכוי סביר מאוד שהוא יכניס את הפסיכיאטר שישלול את הרישיון לרשימת אויביו והדבר עלול לגרום לתגובה חמורה, אך אין מנוס מכך מכיוון שבנהיגה במצבו הוא עלול לסכן את עצמו ואת סביבתו. לא הייתי אומר שהוא נהנה ממצבו, אך עליכם לגלות גישה מקבלת, תוך הבנת הסבל הרב שנגרם לאחיך כתוצאה מהמחלה, בצד הצבת כללים ברורים שיעזרו לכם לתפקד כמשפחה הן לטובתכם והן לטובתו. לשם השגת מטרה זו יש להיעזר באנשי מקצוע מתאימים במסגרת בה אחיך מטופל ולשתף את כל בני המשפחה בתהליך הטיפולי. אם אחיך אינו מאושפז, מומלץ מאוד כאמור לפנות בהקדם לאחד מסניפי אנו"ש במקום מגוריכם, שם פועלות קבוצות תמיכה לבני המשפחה בהן יש אפשרות ללמוד מניסיונם של אחרים בהתמודדות עם מצבים דומים, לקבל הדרכה ע"י אנשי מקצוע, לבנות עבורו תכנית שיקומית ובמקביל במסגרת בה הוא מטופל להיות בקשר מתמיד עם אנשי המקצוע השונים, החל בפסיכיאטר וכלה בעובדת הסוציאלית שתהיה בקשר עם הגורמים הקהילתיים העשויים לסייע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין