תקשורת בינאישית

שלום, יש לי בעייה חמורה מאד לתקשר עם אנשים וחברה מסביבי,בדרך כלל כשיושבים כמה אנשים ביחד ,מדברים על כל מיני דברים ,משוחחים משנים נושאים וכל אותם אנשים שיושבים ביחד משתתפים בשיחה. כשאני יושב עם החבר'ה למשל וכולם מדברים,צוחקים וכל מיני ,לא שאני לא מדבר אבל מעט מאד ,כמעט ואין לי על מה לדבר אלא אם שואלים אותי או משהו כזה ,כשהייתי קטן הייתי מאד ביישן,היום אני בן 23 ועדיין ביישן קצת אבל אני לא מרגיש שזו הסיבה ,בעבר היו לי הרבה חברים ,הרבה התקשרו אליי ושאלו לשלומי ,יצאנו לבלות וכו',לאט לאט עם הזמן אנשים התרחקו ממני ,היום אולי יש לי חבר טוב אחד לא יותר,אני מרגיש שהראש לי פשוט חלול משעמם ואין לי שום דבר לדבר עליו,אם אני מכיר מישהי למשל מתחילים לדבר ואחרכך אני פשוט לא יודע מה לומר,זהו,נגמרות לי המילים ובדרך כלל זה בא מהצד השני מהמישהו\י שהכרתי ,אנשים שבילו איתי פשוט הבינו שאני לא מעניין כזה ,לדוגמה ,אני מכיר איזה בחור שלמד איתי אז בביה"ס ולא היינו חברים או משהו ,לפני כמה חודשים יצא שנפגשנו איכשהו התחלנו לדבר ,לצאת לבלות ביחד עם עוד כמה חבר'ה,זה נמשך בדיוק חודשיים ,חשבתי שיש לי עוד חבר חדש ולבסוף הקשר פשוט נותק ,הוא הפסיק להתקשר ובגלל זה גם אני הפסקתי וככה קרה לי עם כולם כמעט,לא יודע איך הגעתי למצב הזה ,פעם זה היה הרבה יותר טוב.... למה זה קורה ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב תודה

לעצוב שלום רב, לא קל להיות בודד בתוך חברת אנשים. אתה מתאר במכתבך את ניסיונותיך ליצור קשרים וכיצד הם דעכו והסתיימו עוד לפני שבכלל הספקת להנות מקיומם כמעט. נושא התקשורת הבינאישית הוא מורכב ולא קל. אפשר לנסות משהו בכיוון ההתנהגותי, שיגרום לך להיות יותר בחברת אנשים, כגון: חוגים שונים, הרצאות, לימודים וכו'. במקומות אלו גם אם אין נושאים של "הא ודא" לדבר אודותיהם, תמיד אפשר לדבר על החוג עצמו, או החומר שהועבר בהרצאה. כך אפשר להתחיל "לתרגל" את הנושא הקרוי תקשורת בינאישית. אולם להערכתי, מעצם דבריך נראה שהנושא בעל חשיבות ומקום רב עבורך (כיאה וכיאות). לכן הייתי ממליצה ללכת לטיפול פסיכותרפויטי (זה עדיין לא שולל את ההצעה הראשונה). דרך הטיפול תוכל ראשית להתנסות ביצירת קשר משמעותי עם אדם זר (המטפל), וכמו כן למצוא כלים להתמודד עם הבעיה הכאובה. מקווה שבקרוב לא תיהיה כבר עצוב, או לפחות תיהיה עצוב פחות.... בברכה, טלי פרידמן

לעצוב שלום וברכה ! קראתי את הודעתך, ושמעתי את רחשי בדידותך צפים ועולים מבין השורות לצד חוסר אונים באשר להתמודדות עם המצב. ראשית אומר לך שאתה לא היחיד שניצב בפני בעיה זו. אין זה אמור לנחם אותך או לרפות ידיך, שכן צרת רבים נחמת שוטים, ואף על-פי כן אני מקווה שתראה בכך חצי נחמה. חצי הנחמה נובעת הן מהרצון שלך להתמודד עם המצב וחוסר נכונות אבסלוטית להסכין איתו והן מהעובדה שיש בידיך לגייס את העזרה הדרושה לך, באמצעות שיחות פסיכותרפויטיות כפי שהמליצה לך טלי. יש בי סולידריות מלאה לרחשי ליבך שהעלת על הכתב. אין חכם כבעל נסיון, ואני מכיר את הסוגיה מהתקלות ישירה ואישית בה. איני יודע אם עברת על ההודעות בפורום בימים האחרונים, אך אני פירסמתי הודעה תחת הכותרת: "אזרח במאסר חברתי" -- הנה הלינק להודעה: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=30182&t=30182 לאחר שתקרא (במידה ולא קראת) תבחין בכמה אלמנטים זהים בין שתי ההודעות. הבדידות היא אחת מהן. אני מגיע מהחברה הדתית. לאחר תקופה של שנה וחצי בישיבה עצמתי עיניים לאלוהים והסרתי את הכיפה מראשי. לא התנסתי בבעיות חברתיות ב"גלגול" הקודם שלי. אך היום כאשר אני נדרש לבנות חוג חברים חדש, אני מתקשה בכך, ועד כה אף נכשל. אני למשל, יודע לספר על סיטואציה שקרתה לי באוניברסיטה, ואני בטוח כי תראה שם את עצמך. הדבר אירע שבימים הראשונים לאחר פתיחת שנת הלימודים. כולם מלאי התרגשות וציפיות, לקראת מסלול חדש, מטרות חדשות, וחברים חדשים. באחת ההפסקות, כדי לא למצוא את עצמי לבד, התחברתי לאחת הקבוצות שיצאה מכיתתי. נושא השיחה שלהם במשך עשרים דקות סבב, כיתר, ותקף נושא שלא היה לי עימו דבר. הם דיברו על עבודה בתפקיד שומר בכל מיני מקומות (קורסים, משכורות...). זה לא נגע לי. לא ענין אותי (שלא לומר שעמם אותי עד מוות) ובטח ובטח שלא היה לי מה להוסיף. במיוחד הרגשתי לחץ מסויים, כאשר שמתי לב שלא אדם אחד או שניים דומיננטיים בשיחה אלא כל החמישה דומיננטיים. השיחה זרמה וקלחה. אני בלית ברירה גייסתי מאמצים עצומים, כדי להנהן בראשי, לחייך, ואפילו לשרבב משפט פה ושם. לבסוף החלטתי שלסיטואציה כזו לא אגיע, ואם אגיע אפרוש ממנה. אני לא אשנה את אישיותי או ענייני בשביל חברים מסויימים. חברות נבנית על-סמך נושאים משותפים, ענין בגורם שלישי, וענין עמוק אחד בשני. האם הבעיה שאתה מדבר עליה החלה בתקופה מסויימת בחייך? האם תמיד סחבת על גבך את חוסר הכושר הפונקציונאלי ברכישת חברים? אני יודע מה זו חברות מעברי. ולא רק מה זו חברות, אלא חברות בכמה רמות. חברות טובה נבנית מענין אחד בשני. אני זוכר שכלל לא העליתי בדעתי על מה לדבר עם חברי, כיוון שזה זרם בצורה טבעית. וזה מה שאני מחפש היום. לא את הפחד מה לומר. אלא את ההנאה של קשירת קשר בצוותא. כרגע אני חייב לסיים. אך אם תרצה להרחיב בנושא, נוכל לעשות זאת , כאן מעל גבי הפורום, וגם בהתכתבות אישית. היה חזק ואמיץ. כדבר מליצה אומר כי "יש דברים שצריך לשתוק אותם" (ויטגנשטיין). הגם ואני לא בטוח שהוא התכוון לכך הרי שיש פעמים והדיבור הוא הבל ולא מעביר אף מסר, וכמוהו כשתיקה, וישנה שתיקה שאומר דברים הרבה.

עצוב שלום, אני מכירה הרבה אנשים משעממים שיש להם הרבה חברים והם מאוד פופלריים בחברה,והם לא חושבים שהם משעממים!!!(בן אדם משעמם לא יגיד על עצמו שהוא משעמם ההפך הוא הנכון) ומכאן הבעיה לאנשים יש בעיה ואי רצון להסתובב עם אנשים חסרי ביטחון. יש לי חברות שבמשך שנים חשבו שהן משעממות.חסרות עניין לחברה ולכן התרחקו מאנשים,היום לאחר שהם התגברו על העכבות הזאת הם מנהלים מערכות יחסים וכן מודעות לערכן. אני בעצמי אין לי כל קושי ביצירת קשרים חברתיים זאת ועוד אני מאוד בררנית בבחירת הקשרים החברתים שאני יוצרת.הדגש הוא על האיכות ולא על הכמות! וגם איך מגדירים בן אדם משעמם? בן אדם שאותי ישעמם יכול לרתק אותך. תצא מהקיבעון של יצירת קשרים חברתיים בכל מחיר, תשמור על גישה פתוחה, תעריך את עצמך ותפתר מכמה חרדות בדרך שתתאים לך. וכמובן כמו שטלי אמרה כדאי להיות בסביבה של היכרות עם אנשים חדשים, כדי שתמצא את האנשים שכיף לך להנות מחברתם ואתם משדרים על אותו "גל". ספיר

שלום עצוב, אני מבינה למה אתה עצוב. גם אני הרגשתי פעם עצובה ומאוד מאוד לבד. אותן התחושות שאתה מרגיש ומתאר- התחושה שאתה יושב עם אנשים, מוקף באנשים אבל במקביל מרגיש לבד, לא חלק, כאילו אין לך מה לתרום לשיחה, outsider - מוכרת לי ואני בטוחה שגם מוכרת להרבה אנשים אחרים. הם פשוט למדו להעמיד פנים היטב. זה הכל. החברה מלמדת אותנו שאלינו להשתלב, שאסור לנו להישאר מאחור,ואני לא מבינה למה. למה אתה צריך לקבל אישורים מאחרים? אתה עד כדי כך חסר ביטחון? למה אתה ממעיט מערך עצמך? תחשוב על זה. אני יודעת שזה לא קל. אני הייתי בדיוק כמוך. הייתי בן אדם שמן, שהוקף בחומות פיזיות ושהקים לעצמו חומות רגשיות. לא הצלחתי לתקשר עם אנשים והאמנתי שזה נובע מהמראה שלי.האמת היא שאני שמתי לעצמי את המחסומים לתקשר. בזה שלא הייתי פתוחה, קשובה לאחרים, בזה שחשבתי שאני צריכה להעמיד פנים שאני משהו שלא הייתי. לא הייתי אמיתית ואנשים קלטו במהרה את חוסר הביטחון והתרחקו ממני. לאחר שירדתי במשקל, לא שמתי לב להבדל במצב. אנשים עדיין התרחקו ממני למרות שקיבלתי ביטחון עצמי, ואני בטפשותי התחלתי להאמין שיש לי איזה דפקט באופי, ושאני מוזרה וכנראה משעממת. עם הזמן, אני מתחילה להבין שאני פשוט יוצאת דופן. אני מיוחדת ואני באמת מאמינה בזה. זה רק עניין של זמן עד שגם אתה תבין אותו הדבר. אל תרגיש עצוב. אין דבר יותר גרוע מלהרגיש עצוב. הכי חשוב שתרגיש טוב עם עצמך, ותהיה מאושר באמת. רק אז אנשים יתקרבו אליך וירצו להיות בחברתך. ומי שלא ירצה- הפסד שלו. עצה קטנה- דע למצוא את החברים האמיתיים שידעו לפרגן לך, אבל שלא יפחדו גם להיות כנים איתך במצבים מסויימים וגם להגיד "קח את עצמך בידיים". בסך הכל יש לך זמן, אז אל תמהר לשום מקום. אתה יודע כמו שאומרים- " החיים קורים בזמן שמתכננים אותם". מקווה שעזרתי לך קצת, או לפחות עוררתי אילו תהיות. תרגיש אחלה עם עצמך. כרמית