החרדה הפרטית שלי

ובכן חבריי, הבטחתי שאשתף אתכם.. וזה באמת לא סוד אפל. אני נתקפת בחרדה כשאני נוהגת באוטוסטרדות ענקיות ולא מוכרות, ובנהיגה על גשרים. התופעה הזו התגלתה לי לראשונה לפני 20 שנה, בכניסה לעיר סן פרנסיסקו. היתה זו "חוויה חד פעמית", מאוד מאיימת. המון שנים לא היה רכב ברשותי, והנושא נשכח, לטובת עניינים אחרים בחיים... מאז חצי שנה, יש ברשותי רכב, וביום השני לנהיגה חוויתי שוב את החוויה הקשה של חרדה באוטוסטרדה.... ואז הכל חזר אלי בפלאשבק. ההבנה שיש לי בעייה רק העצימה את החרדה בנהיגה באוטוסטרדה.... והחריפה את התחושה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, והייתי מאוד מוטרדת. אבל לא פחדתי לנהוג.... להיפך ,נכנסתי לאמביציה בנושא כי תמיד חשובה לי העצמאות וחוסר התלות.(גם בכביש....) זו למעשה הסיבה בעטייה הגעתי לפורום זה, ואף התייעצתי אודותיה בזמנו עם הדוקטור,כמובן שעשיתי שימוש בכינוי אחר....... מרוב מבוכה.(לכל הסקרנים שמדפדפים אחורה בדפים.....). החרדה מתבטאת בדפיקות לב מהירות וחזקות אותן אני ממש שומעת באוזן, ותחושה של "ס-כ-נ-ה" אמיתית ומאיימת, ופחד מפני איבוד השליטה על ההגה, פחד מפני אובדן הכרה, בקיצור:-" ו-א-ח-ד- ב-ל-ג-ן " אמיתי על הכביש. בזמנו פניתי לייעוץ במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריי, הפסיכיאטר המדופלם חרץ את גורלי כעבור רבע שעה של שיחה יבשה, וקבע שאני אגורפובית, ונתן לי מרשם לסרוקאסט. (בלי שיחות, ישר תרופה!!) אתם מכירים אותי קצת, לא? המרשם לסרוקסאט הושלך ל-פ-ח-ה-ז-ב-ל. החלטתי שאני נלחמת, מנסה להתגבר בחוכמה, עם הרבה סבלנות, בלי פאניקה, ואכן- אני משתפרת והולכת....למדתי לזהות ולהכיר מה עוצמת הפחד הזה עושה לי, ושזה לא סוף העולם, וכמובן שלא מזה אני אמות..... אינני מאתגרת את עצמי יום יום, אבל בהחלט צועדת בטוחה קדימה לקראת "עצמאות כמעט מושלמת " גם בנתיבי איילון הסואנים, שיכולים להיות אכזריים מאוד לכל נהג. עד כאן. אשמח לשמוע תגובות , כאן או למייל שלי. ש נ ה ב

היי שנהב כל הכבוד לך :-)) אני ממש מעריצה אותך,איזה כוח יש לך, ממש כל הכבוד....

שנהבוש המתוקה, את יודעת כבר מה אני חושבת ,ובנוסף - יש לך כוח רצון אדיר ובזכותו את מתמודדת ויכולה לחרדה. אפשר ללמוד מנחישותך גם בתחומי חיים אחרים. מה שלומך חוץ מזה? היום שלי התחיל במירוץ נגד השעון, אבל הספקתי , ובעיקר עשיתי מצוה שממלאה לי את הלב. בעוד כשעה עלי לחזור לעבודה, עד שעות הערב המאוחרות. בינתיים אני עוד כאן.

שנהב, קודם כל כל הכבוד שאת מתמודדת בלי תרופה, ולפי דעתי את לא זקוקה לתרופה כי רק באוטוסטרדה אם הבנתי נכון את חוטפת את ההתקף אז בשביל מה תרופה, את פשוט צריכה לתרגל את הענין פעם לנסוע כשמשהו לידך פעם לא ... תתארי לך את מה שאת חווה אני ונטע ועוד הרבה אנשים חווים סתם כך ללא שום סיבה מוצדקת, לך יש סיבה את פשוט פוחדת לנסוע שם. ים

היי אני יודעת שהבעיה שלי מתגמדת באופן יחסי מול חרדות מהן סובלים אנשים בלי התרעה מראש, ובתדירויות גבוהות , ולכאורה ללא סיבה נראית לעין. לקח לי גם זמן להבין שמה שאני חווה זו חרדה, ואכן נקטתי בשיטת ההתנסות בנהיגה בנתיבי איילון בפרקי זמן שונים, כשיש פחות תנועה סואנת (נגיד שבת מוקדם בבוקר...), לבד או עם הבן שלי (שמכיר את דפיקות הלב המואצות האלה, ומאוד מעודד אותי, וטוען בעצם שאני נהגת נהדרת...) אני חושבת שהבעייה שלי על האוטוסטרדה נעוצה בעובדה שהרכב שלי ואני בתוכו, נתפסים בעיניי במזן הנהיגה, כמו ג'וק קטן מול פילים ואריות(משאיות, וכו').... כי עובדה שבתנועה האכזרית של תל אביב( הכוללת אלפי שליחים על קטנועים+מוניות ונהגי אוטובוס חוצפניים) אני ממש ממש לא מפחדת ,ונוהגת אחלללה. ש נ ה ב

אהבתי את המסר שבהודעה: שינוי צריך לבא מבפנים ולא מבחוץ(תרופות וכד')

הי שנהב, האנשים שנשמעים מאד בטוחים בעצמם יכולים להחביא עמוק בפנים חרדות כלשהם. את צודקת מאד שדוקא בתוך העיר זה יותר מסוכן ומפחיד מאשר באוטוסטרדות. אני חושב שגם סטטיסטית, יש יותר תאונות בתוך העיר. בכלל הישראלים , בין יתר המעלות הרבות שלהם, נהגים מאד לא סבלניים, בלשון המעטה, וחוצפנים לא קטנים. אף אחד לא יאט בכדי לתת לך להשתלב בכביש. לאן הם כולם ממהרים כל כך ? ואם בטעות חתכת מישהו, וואו !! כאילו שהרגת את הסבתא שלו ! תחטוף קללות ותנועות יד מגונות במקרה הטוב או שהוא ינסה לחתוך אותך במהירות כדי להראות לך שהוא לא "פרייאר". אנשים כל כך קטנים !! ממש רחמנות עליהם. אז איחולי שנהבוש על האומץ והתושיה והביצוע והנחישות. הלואי וכל אחד היה יכול להלחם בחרדות. זה לא כל כך פשוט. בהצלחה ביי

ש נ ה ב שלום ההתמודדות שלך בהחלט מעוררת הערכה וגם אני בספק אם הטיפול התרופתי היה הכרחי (מן הסתם לא). עם זאת, היעזרות אינה חייבת להיות בצבעים של שחור ולבן. מנסיוני, דווקא בנושא של חרדות מנהיגה טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי עשוי להיות יעיל מאוד תוך פגישות בודדות. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. אולי חבל להמשיך ולסבול ממשהו שאפשר בהחלט להעלימו לחלוטין, אלא אם למאבק עצמו יש חשיבות אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב תודה אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא יהיה מנוס מטיפול עתידי. (אגב, אינני מתנגדת לטיפול, אך התקוממתי על כך שנרשמה לי מהר מידיי תרופה מבלי להציע דרך חלופית כדוגמת שיחות...) בינתיים, ממשיכה להתנהג ביום יום באופן שמספק את צרכיי. מאוד ייתכן ,כי אם אהיה נדרשת לנסיעות מרוחקות לעיתים קרובות יותר, או אפילו על בסיס יומיומי, אווכח מהר כי אי אפשר "לדלג " יותר . תודה לך. ש נ ה ב