אי שקט נפשי

אני בת 16 וחצי ואני מרגישה כאילו אני הולכת להתמוטט. אני לא יודעת את המונחיים הפסיכולוגיים לזה , אבל אני מרגישה לבד, כאילו אף אחד לא שם בשבילי כאשר אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה לא משפיע ולפעמים אני חושבת על מוות ואני מפחדת ואני לא יודעת מה לעשות כי לפעמים אני מרגישה שאני מתפרקת בפנים. אני לא לוקחת תרופות, אני בן אדם בריא לחלוטין בדרך כלל ואני פשוט חווה ירידת מתח בלתי פוסקת. מה אני אמורה לעשות?

מיטל חמודה גם אני עברתי תהליך דומה,וטופלתי. את צריכה לשתף אנשים שיעזרו לך.היום בעידן שנות ה2000- יש דרכי טיפול יעילות מאוד. כדאי לך לפנות ליעוץ פסיכולוגי. ואולי לשקול יעוץ עם פסיכיאטר לגבי תרופות שיש בשוק לטיפול במצבים אלו. מי שפונה לפסיכיאטר הוא לא "משוגע" הרבה מאוד אנשים לוקחים היום תרופות נגד דיכאון וחרדה ואי שקט. אלו מצבים שכיחים מאוד .אל תיבהלי. יש דרכים טובות לצאת מזה.אם תרצי אשמח להמשיך לדבר. תום סטודנט לפסיכולוגיה תואר שני

מייד לפסיכיאטר לא לשחק במשחקים ודרך קופת חולים

מייד לפסיכיאטר לא לשחק במשחקים ודרך קופת חולים

מיטל שלום רב, במכתבך את מתארת מצב לא קל, ותחושה מפחידה ואף מייאשת של התפרקות ואיבוד שליטה. המצב הזה לא פעם אופייני לגיל בו את נמצאת, גיל ההתבגרות. אני כמעט בטוחה שאת מסתכלת על המסך כעת וחושבת " אוף, הנה עוד אחת שתגיד לי שזה רק עניין של גיל, וזה נורמלי וזה יעבור לי" ואולי אפילו יתחשק לך להמשיך להודעה הבאה מיד בלי לסיים אפילו לקרוא את ההמשך, אך אני בכל זאת מבקשת ממך רק דקה אחת, לא הרבה מעבר. גיל ההתבגרות הוא אכן גיל לא קל שבו עוברים המון תהליכים פיזיים ונפשיים כאחד. התהליכים והשינויים הללו גורמים ללחץ על כל מערכות הנפש והגוף, וקורה לא פעם חוסר איזון בין המערכות השונות. יחד עם זה עולות השאלות המהותיות שמעסיקות כל אחד מאיתנו בכל מיני שלבים בחיים (לא רק בגיל ההתבגרות) כמו משמעות החיים והקיום, מה באמת אנחנו שווים, מה מקומנו בעולם הזה אם בכלל אנו חשים שיש לנו מקום וכו'. מתבגרים כמו כל האנשים שונים זה מזה בכל, ובין היתר בצורה בה הם מתמודדים עם תהליכים ושינויים. יש רגישים יותר, יש מחוספסים יותר, יש אופטימיים, יש פסימיים וכדומה. לכן גם פעמים רבות, כשאנחנו מסתכלים על חברים או אנשים אחרים בני גילנו שמתמודדים עם בעיות דומות לשלנו בצורה הנראית לנו טובה ויעילה יותר מדרך ההתמודדות שלנו, זה נותן לנו את התחושה שאנחנו לא פועלים נכון, טוב, ואולי משהו אצלנו דפוק. כך אני חשתי מתוך הדברים שהעלית במכתב, שזו הרגשתך. נראה לך שאת לא מצליחה להתמודד "כמו שצריך" עם הדברים מסביבך, את מאבדת את יכולת השליטה ומגיעה אפילו לחשוב על מוות. ובכן, מה שאני מנסה לומר היא שאין דרך התמודדות "כמו שצריך" כי זה שונה מאדם לאדם בהתאם לאישיותו, יכולותיו וכו'. אולם, למרות שהתהליכים שאת עוברת הם אולי נורמטיביים, בכל זאת ניכרת המצוקה מתוך דבריך. על מנת להקל על עצמך את התקופה הזו, הייתי ממליצה לך לפנות לדמות מטפלת כלשהי לאו דווקא מטפל פסיכותרפויטי, אלא זה יכול להיות דמות אחרת שאת סומכת עליה כמו יועצת בית הספר. יחד עם אותו אדם תוכלי לחלוק את חוויותיך, מחשבותיך ורגשותיך. ההתחלקות והשיתוף במה שעובר עליך, לפעמים רק זה מקל מאד את תחושת המצוקה, הבדידות וחוסר השליטה. כמובן שראיה של אדם חיצוני תמיד נותנת זוית ראיה חדשה ושונה משלך על דברים שונים, וכך תוכלי להתבונן על מה שעובר עליך דרך עיניהם של אחרים, דבר העשוי להשפיע אף על ההסתכלות שלך על הדברים. בקיצור, אני ממליצה לך לפנות לאדם כלשהו (עדיף עם רקע טיפולי ו/או ייעוצי) לשתף אותו במה שעובר עליך, וכך לזכות לקצת תמיכה והקלה של מצוקתך. בכל מקרה, לכל שאלה, בקשה או סתם להמשיך ולשפוך מהלב, אני כאן. בשבילך. חזקי ואמצי, טלי פרידמן - עובדת סוציאלית

הנוסח הקודם של תשובתי היה לא מוצלח . גם אם נראה שהמצב על הפנים הדבר הוא לא כך לא התכוונתי להגיד לך בתשובתי הקודמת שאם לא תפני מייד יקרה אסון כוונתי היתה שיש לפנות במקרה שאת מתארת לעזרה מקצועית

שלום מיטל את מתארת מצוקה קשה. קיומה של המצוקה אינו מעיד על כך שיש לך בעיה נפשית קשה אבל בהחלט ברור שאת צריכה לפנות לטיפול פסיכולוגי. במידת האפשר תשתפי את ההורים בריגשותיך ואם אי אפשר את ההורים אז מבוגרים קרובים. תפני עם ההורים או בלעדיהם לטיפול פסיכולוגי. את יכולה לפנות ליועצת בבית הספר או לגשת עם ההורים לפסיכולוג. אם את זקוקה להמלצות תכתבי לי בפורום. בברכה אמיר