אזרח במאסר חברתי

קובץ הביטים הבא מיועד בעיקרו לאנשי המקצוע של הפורום (דרור גרין, ד"ר פלד, ד"ר קפלן ואלו ששמם לא עולה בזכרוני כרגע). מיהו אותו אזרח שבכותרת ההודעה, שידיו אזוקות בטבעות ברזל? לא אחר מהחתום מעלה שמסתתר תחת כסות שמו של הנואם היווני הגדול. מהפכה ונעורים שייכים זה לזה. שום אשמה לא רובצת עליהם והמהפכה יכולה לקחת אותם תחת חסותה כפי שהם, בשלמותם. אני ערערתי על עול אבותי. השגתי גבול והגעתי לארץ חדשה. השארתי את התפילין מאחורי (כפי שכינו זאת חברי לישיבה) בעוד רואה אני מנגד את חומות עולם המבוגרים מתפוררות. אך מה יכולה מהפכה בחייו של אדם להבטיח? חרם לאחדים וחסד לאחרים. אך אל נא תטעו לחשוב כי מבית אני מוחרם. לא ולא. בביתי, מוצא אני מקלט של שלום ובטח. דווקא בארץ המובטחת (הארץ החדשה) מוחרם אני. האם החברה החילונית בועטת בי? האם בלי משים אני נבעט? לא אפרוש כאן את כל מגילת חיי, ואציין רק את הדברים שדרושים ציון. אני בן 21 וחצי. מגיע מחברה שנודעת בשמות שונים כמו הכיפה הסרוגה, או המחנה הדתי ציוני. למדתי כשנה וחצי בישיבת הסדר, לצורך בירור מושכל של נתיבות האמונה בה הלכתי ללא ערר. בברכת הרבנים, פרשתי מעולם ילדותי, ומצאתי את עצמי בעולם זר ומנוכר. התפקוד הפונקציונאלי שלי מבחינה חברתית שואף לאפס. לפני שנה וחצי חציתי את הקווים, ואני מרגיש את עצמי זר לחברה הדתית וזר לחברה החילונית. כן, אני לוקה בביישנות. כן, ניחנתי במופנמות לא קטנה, ואולי במנת יתר ממנה. אך מעולם לא סבלתי מכך. בחברה הדתית, הייתי ציר מרכזי במעגל החברתי, על-אף תכונת הביישנות. היה לי מעגל חברים גדול, והייתי גורם משמעותי בחייהם של אנשים רבים. כיום, אין לי חברים כלל. הקשר ביני לבין חברי הדתיים נותק זה מכבר (מסיבות שקל לתת את הדעת עליהן), וחברים חילוניים אין. לא פעם בתקופה האחרונה, הרהרתי שמא סובל אני ב"חרדה חברתית" (Social Fobia) אשר עד היום לא באה לידי ביטוי, כיוון שהמיקום החברתי שלי היכה שורש חזק בילדות, ועל-כן לא נדרשתי למאמץ יתר. תמיד הייתי חלק מקבוצה. גם כשהגעתי לישיבה - מקום חדש ואנשים חדשים, הגיעו יחד איתי חברים שעברו איתי מסע ילדות ובגרות שלם - החל מהגן, והשתלבות חברתית כאשר מגיעה היא מתוך קבוצה מגובשת, קלה יותר. ואילו היום, כאשר אני נדרש להפגין כישורים חברתיים חזקים, על מנת להכנס בקבוצה שאני לא מכיר, אני נכשל. כדי להבין עד כמה המלכודת שנקלעתי אליה חמורה, די לעיין בהתרחשות הבאה, שהזדמנה לא מכבר. בתחילת שנת הלימודים (סוף אוקטובר) התחלתי ללמוד במכינה של אוניברסיטת חיפה. הציפיות שלי שאכלסו קומות רבות, לא החזיקו לבסוף ולו מים. נכשלתי מבחינה חברתית כשלון חרוץ, לא הצלחתי לבוא בחברה, וסופו של דבר, שמצאתי את עצמי מחוץ לשערי האוניברסיטה. סיימתי נכון לעכשיו את לימודי. עד כדי כך המצב שלי קשה. זה פוגע בי כאבן גדולה, זה פוצע אותי כתער חד. הפערים התרבותיים וההתנהגותיים ביני לבין החברה החילונים "עמוקים מיני ים ורחבים מארץ מידה". די בכך שאזכיר, כי מאורע בו בחור נגע בכתפה של בחורה כדי להסב את תשומת ליבה, עורר אצלי תגובה פנימית - שמתי לב לאירוע (שבחברה החילונית נחשב לדבר של מה בכך). אני פוחד מהעתיד כמו ממוות. אני לא רוצה ואפילו בוחל במחשבה שאני אחיה לבד, ללא חברים וללא בת זוג. אך בלתי ניתן להתעלם מהעובדה שללא שינוי דרסטי באורח חיי, המסלול אכן יגיע לשם בסופו של דבר. אני לא אתן לכך להתרחש ! אני מעוניין לחיות את חיי באופן טוטאלי. להיות או לחדול -- והמבין יבין. האם יתכן לי מוצא ? שמא קיימת דרך שתוכל לסלול לי פתח מתוך המלכוד בו אני חי היום? האם אוכל להוריד את הדגל השחור משחור שמתנוסס מעל לסיפור חיי ? לסיום, ברצוני להודות לכל אלו שהקדישו מזמנם ועברו על הודעתי. אשמח לקבל תגובות רעיונות והצעות. גורגיאס - בכלוב הצר של עצמו

גורגיאס היקר, הבחירה שלך בשינוי תרבותי-חברתי כה דרסטי היא גם בחירה מודעת במשבר ואף בטראומה קשה. זהו מעשה אמיץ ואף הרפתקני, ואני משער שמדי יום אתה מגלה קשיים חדשים, אותם לא צפית מראש. כפי שידוע לי, ישנם גופים המסייעים לאנשים במצבך, ואני מקווה שאתה נעזר בהם. אני הייתי מציע לפתוח פורום מיוחד לחוזרים בשאלה, שיאפשר סיוע ותמיכה הדדית. עם זאת, אני מאמין שדוקא הכוח שאיפשר לך לעשות את הצעד הקשה הזה, הוא גם זה שיאפשר לך להתמיד בו ולהצליח. אתה מכנה את עצמך בשמו של גדול הספקנים מאז ומעולם. וכך אמר גורגיאס: שום דבר אינו קיים אם היה קיים משהו, לא היינו מבינים אותו אם היינו מבינים משהו, לא היינו יכולים להעבירו לאחרים זוהי ספקנות דסטרוקטיבית, הרסנית, שאינה מניחה שום תקווה. אני מקווה שאמונתך ביכולת להתגבר על המכשולים תתחזק, ושתאמץ את הספקנות החיובית, הקונסטרוקטיבית של דקרט. דקרט הציע להטיל ספק בכל, כדי להגיע אל האמת. בזמן הטלת הספק הוא הציע להמשיך לדבוק בסדרים הישנים, כדי שלא ללכת לאיבוד באי-ידיעה. בהצלחה, דרור גרין

לגורגיאס, "האזרח שידיו אזוקות בטבעות ברזל" שלום. אתה עדיין אזרח, עוד לא אסיר בצינוק. כלומר, עדיין יש בידך בחירה. הבחירה היא האם תשאר בעולם דטרמיניסטי של שחור ולבן, טוב ורע, (טוטאלי, כפי שכתבת) או שתמצא גוונים שיהפכו את החיים לצבעוניים יותר וניסבלים יותר. אולי אפילו לנעימים. אתה נשמע כאדם בעל פילוסופית חיים, וגם אם שינית את דרכיך ועזבת הדת, אתה כנראה עדיין אדם דתי בצורת מחשבתך. אלא שהאלוהים שמולו אתה עומד כעת הרבה פחות יציב ומבטיח מהאלוהים שעמד מולך בדרכך הקודמת. הבטחותיו של האלוהים החילוני יפות לכאורה: חופש, אושר, נשים, לימודים חילוניים, והרשימה ארוכה. רק האמן בהן והן יתגשמו... אין זה כל כך פשוט כנראה. אמנם נותרת באותה מדינה אך היגרת לחברה אחרת. בחברה הזו אתה מנסה לבנות מחדש את זהותך העצמית וקשריך החברתיים. כמו בכל תהליך של עזיבת המוכר לטובת ארץ חדשה ולא מוכרת ישנם משברים. ההבטחות שניתנו לארץ זבת חלב ודבש אינן מתממשות תמיד במהירות ואולי בעצם מה שחיפשת נמצא בכלל בפנים ולא בחוץ. אתה נשמע אדם בצומת מאוד משמעותית בחייו. בתקופה הזו חשוב שתוכל להתחלק ולהתייעץ, הן לצורך החלטות פרקטיות כיצד לנהל את חייך, אבל גם כדי להגדיר מחדש את פילוסופית חייך המצויה כיום במשבר. הייתי מציע לך לעשות מסע אישי כדי לצאת מהמצב בו אתה שרוי כעת. נסה לשוחח עם מכריך, קרוביך וחבריך שאיתם יש לך שפה משותפת. הייתי ממליץ לך לפנות גם לתהליך של פסיכותרפיה ולאפשר לעצמך מסע מאורגן לחיפוש ה"עצמי האמיתי" שלך שהוא משאת נפשך מתוך אופן הצגת דבריך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אינני זוכר את שמה ברגע זה אך לאחרונה יש לה פרסומות רבות ברדיו אולי כדאי לך לפנות אליהם