קצת טרמינולוגיה...

שלום רב, נתקלתי רבות במושגים "פסיכולוגיה", "פסיכולוגיה קלינית", "פסיכותראפיה", "פסיכו-אנליזה" וכן "פסיכולוג" לעומת "פסיכיאטר" . אודה לכם אם תוכלו להסביר בצורה תמציתית את מהות ההבדלים בין הנ"ל. כמו כן רציתי לדעת את תפקיד ההיפנוזה ככלי לאבחון ולפתרון בעיות אצל מטופלים. תודה, מור.

מור יקרה, השאלה שלך מתבקשת מאליה בפורום הזה. לא במקרה ביקשתי להוסיף לפורום את הכותרת 'טיפול-נפשי'. לאחרונה ניתן להבחין כאן בגישות שונות הנוגעות לטיפול-הנפשי, ובמיוחד במאבק הסמוי בין הפסיכותרפיה לפסיכיאטריה. המושג 'פסיכולוגיה' אינו חד משמעי, ופירושו תורת הנפש. זהו מקצוע הנלמד באוניברסיטאות, והוא מושג כללי המתאר את חקר ההתנהגות, השכל והנפש. הפסיכולוגיה היתה קיימת עוד בטרם המציאו את הפסיכואנליזה, ובעקבותיה את הגישות השונות לפסיכותרפיה. הפסיכואנליזה היא השיטה הראשונה לטיפול-נפשי, פרי המצאתו ופיתוחו של זיגמונד פרויד. גישה זו מבוססת על ההנחה שלבעייה נפשית יש גורם מודחק, שבאמצעות הטיפול ניתן להעלותו אל התודעה, ובכך לסלק את הסימפטום הבעייתי. זו אינה גישה מדעית, והיא אינה נלמדת באוניברסיטאות אלא במכונים לפסיכואנליזה. בפסיכואנליזה הקלאסית נפגש המטופל עם המטפל שישה ימים בשבוע, למשך חמישים דקות בכל פגישה. הפסיכותרפיה פירושה טיפול-נפשי, והיא כוללת מאות גישות טיפוליות שונות, שהפסיכואנליזה היא רק אחת מהן. מדובר בעיקר במה שפרויד כינה 'טיפול-בדיבור', למרות שבין הגישות השונות יש כאלו המתמקדות דווקא בשינוי התנהגותי או בשימוש באמצעים אמנותיים. פסיכותרפיסט הוא כל מי שעוסק בטיפול נפשי וקיבל הכשרה והדרכה במקצוע זה. פסיכותרפיסט יכול להיות פסיכולוג קליני, מטפל באמנויות, פסיכואנליטיקן, עובד סוציאלי קליני או פסיכיאטר שקיבל הכשרה מתאימה. כל מי שעוסק בטיפול נפשי הוא פסיכותרפיסט. פסיכולוג קליני, כאמור, הוא פסיכולוג שהוכשר לפסיכותרפיה. בישראל מיוחסת הפסיכותרפיה משום מה לפסיכולוגים הקליניים, ובדרך-כלל כשאדם הולך לטיפול הוא מכנה את המטפל שלו בשם 'פסיכולוג'. הסיבה לכך היא האיגוד המקצועי החזק של הפסיכולוגים הקליניים, וחוק הפסיכולוגיה המקבע את מעמדם. בימים אלו עומד להיחקק חוק הפסיכותרפיה, ואולי בעקבות כך יעשה שימוש נרחב יותר במלה פסיכותרפיסט. פסיכיאטר הוא רופא שקיבל התמחות בטיפול במחלות ובהפרעות נפשיות באמצעות תרופות. פסיכיאטר, מעצם עיסוקו, מתמקד במניפולציה תרופתית למצבים קשים של הפרעות נפשיות, ואינו עוסק ב'טיפול בדיבור'. יש פסיכיאטרים שמקבלים גם הכשרה בפסיכותרפיה, במסגרת התמחות שלאחר תקופת לימודיהם. השתלמות זו היא רק תוספת ללימודיהם, ומהווה רק אמצעי נוסף לטיפול התרופתי שהם מעניקים. באופן גס ניתן להבחין בין הפסיכותרפיה לבין הפסיכיאטריה על-פי מוקד פעילותן: הפסיכיאטריה מתמקדת במחלות ובאבחונן, בשעה שהפסיכותרפיה מתמקדת בחיזוק המאפיינים ה'בריאים'. גישות רבות בפסיכותרפיה ההומניסטית מתנגדות לאבחון ולמניפולציה, ומתמקדות בקשר הנוצר בין המטפל למטופל. מטבע הדברים, הפסיכיאטריה 'מדעית' יותר מן הפסיכותרפיה, ופעילותה ניתנת למחקר ולתיעוד, בשעה שהפסיכותרפיה אינה ניתנת לבקרה, והיא סובייקטיבית מעצם טיבה. בברכה, דרור גרין

מור שלום דרור תיאר בצורה מצויינת את המושגים. נשאר לי רק להשלים את השאלה השניה לגבי ההיפנוזה. מדובר בשיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הכי טוב זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב מיוחד של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. התחום נחשב בר מחלוקת בנושאים טיפוליים שונים, אולם בנושא הטיפול בכאב על ידי היפנוזה יש תמימות דעים שזו שיטה יעילה. יכולת ההיפנוטיזציה שונה מאדם לאדם, אולם אדם שמסוגל להיכנס להיפנוזה יכול להיעזר בה לשם התגברות על כאב. לדוגמא, טיפולים רפואיים אצל אנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (טיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר הוא של אובדן שליטה. שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכו'. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בשיטות היפנוזה רבות המטופל כלל לא מדבר בזמן ההיפנוזה, ואם הוא כן מדבר, זה דומה לדיבור יום יומי רגיל. למעשה ההיפנוזה לא באה לבד. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בכאב, חרדות, פוביות וכדומה. התהליך הטיפולי שנעשה בתוך ההיפנוזה הוא למעשה תהליך שקורה גם בטיפול פסיכולוגי רגיל, רק שהוא מקבל העצמה בגלל ההיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן