לד"ר גידי

שלום אני ובעלי הכרנו לפני כ- 10 שנים ואנו נשואים כמה שנים . יש לנו ילד קטן. יש לי בעיה שאני לא כל כך יודעת איך להגדיר. אני סומכת על בעלי בכל, הוא נאמן לי ונותן לי תחושת יציבות. הוא מאורגן, מסודר, תומך בי בבעיות שונות שעולות ומטפל מעולה בילד בנכונות מלאה. לכאורה הכל טוב ויפה אבל זה כבר כמה שנים שאני מרגישה שאני לא ממש נמשכת אליו... זה כמובן מתבטא בתדירות יחסי המין שפחתה עד שהוא התחיל להעיר לי על כך ואני עונה לו בתרוצים של "אני עיפה". בתוך תוכי אני יודעת שהסיבה אחרת. למרות שהוא מאוד מתחשב במיטה ובכלל, אני מעדיפה לדחות את המין כמה שיותר. כשכבר עושים אני נהנית והוא לא מבין אם אני כל כך נהנית אז למה אני לא רוצה יותר... קראתי את מאמרך "במי אנו מתאהבים" ובאמת בעבר התאהבתי בכאלה שלא רצו אהבה רומנטית אלא סקס בלבד או שלא היו מספיק יציבים וידעו מה הם רוצים מעצמם וממני. אני חוששת שהחלטתי להתחתן עם בעלי כי רציתי יציבות אבל המחיר כבד מדי... טוב לנו כמשפחה אבל עניין המין מביא אותנו מדי פעם לויכוחים גורליים... אני תמיד מבטיחה שאשתדל יותר, זה לוקח כמה זמן ואז אני חוזרת לסורי. האם הבעיה היא אצלי או שככה הם כל הזוגות הנשואים? האם טיפול זוגי יכול לפתור את הבעיה? תודה, יפעת.

שלום יפעת, בלי להכירך, כמובן - אם קיים קשר טוב עם בעלך, כפי שעולה מתיאורייך, ואם את נהנית כשיש יחסי מין ובעלך רוצה אותך - לדעתי, את צריכה לשאול את עצמך האם מישהו שמקבל אותך, כמו בעלך, יוצר אצלך שיעמום? מתחושת הבטן, אם כוונתך לפנות לטיפול, הייתי ממליץ יותר על טיפול אינדיבידואלי בך ולא על טיפול זוגי, בעיקר כדי לבדוק בעזרת המטפל האם אין כאן דפוס החוזר על עצמו, שבו את חשה חוסר עניין במי שמתעניין בך? מי כן מעניין בך עניין? האם את מקבלת את עצמך? אם המטפל יחשוב שיש צורך בטיפול זוגי, הוא יציע זאת ועל סמך תיאורייך את בעלך, הוא ישתף פעולה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

תודה. מה שקורה זה שהגעתי למצב כל כך משועמם שכמעט כל מי שמגלה בי עניין אני מתעניינת בו בחזרה וכמו מיני מתאהבת בו - כמובן נפשית ולא במימוש פיזי... הגעתי למצב שאני לא רוצה למשל בכלל להתנשק עם בעלי אפילו בקיום יחסים... אני יודעת שאני רוצה להשאר נשואה לו אבל אני גם מחפשת ריגושים שהמצפון שלי לא נותן לי לממש... הגברים שהייתי מתאהבת בהם בעבר סיפקו ריגושים אבל לא יציבות ורומנטיקה כמו בעלי. אני לא חושבת שאני לא מקבלת את מי שמקבל אותי כי אנחנו מכירים כבר 10 שנים (אהבה רומנטית) והשינוי הזה הוא משהו שקרה רק בשלוש שנים האחרונות. אני כל הזמן מתנצלת בפניו ואומרת שאי אפשר לשמר את הזיקוקים של השנים הראשונות אבל גם אני כבר לא מאמינה לעצמי...