הורים והרס עצמי

האם ההורים אשמים בזה שילדיהם (שניים) בעלי הרס עצמי מאוד גבוה האם הם יכולים להוות סיבה ישירה לצורת התנהגות החלטות ואורח חיים של ילדיהם. תודה שאלה נוספת אני בחורה צעירה שמדחיקה והדחיקה את אירועי העבר וגם בטווח הקצר התרחשויות שונות ואף חסרות חשיבות.כיצד ניתן לשפר את הזכרון ולהיזכר בכל מה שנשכח? תודה מראש

שירה שלום רב, שאלותייך לוטות בערפל. הן אינן ברורות וכמו גם מקורן אינו מובן. מה זאת אומרת האם הורים אשמים בהרס עצמי של ילדיהם? האם את חושבת שהורים אחראים על אישיותו המתפתחת של ילדם? האם הרס עצמי קשור בעיניך לאישיות? זה מאד תלוי בראייה שלך את הדברים. בתחום הנפשי אין אנו מחפשים "אשמים" אלא מאיפה נובעים הדברים וכיצד ניתן להתמודד עימם כיום. ונניח שהייתי עונה לך שכן, הורים אשמים בהרס העצמי של ילדיהם. האם זה היה מספק אותך? אם את שואלת זאת בתור הילדה, הרי זה היה מעלה בכך כעס עצום כלפי הוריך. אם את אומרת את זה כאמא, זה היה מעלה בך רגשות אשם ותחושת כישלון בלתי נסלחת. ואם הייתי אומרת שלא, הורים לא אשמים בהרס העצמי של ילדיהם? הייתי מחזירה אותך לנקודת ההתחלה ולתהיות של "מאיפה נובע ההרס העצמי". אין תשובה חד משמעית למקום ממנו ההרס העצמי נובע, ומאיפה בדיוק הוא מתחיל. בטיפול פסיכותרפויטי אפשר לזהות את ההתנהגויות ההרסניות, ולתעל אותן לפעילויות מעודנות יותר והרסניות פחות. משמעות ההורים בחיינו, בעיקר הבוגרים, היא משמעות פסיכולוגית (נפשית) בעיקר. איננו תלויים בהם עוד, ואז מתחילים לעלות אצלנו תחושות שונות שלא עובדו כראוי בגיל ההתבגרות ולאחריו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה, ואיך מתמודדים. בדיוק לשם כך קיים הטיפול הפסיכותרפויטי. לגבי שאלתך השניה לשיפור הזיכרון ולהעלאת תכנים ש"כבר שכחת". בדרך כלל לאחר שנמצאים בטיפול תקופה מסויימת מתחילים זכרונות שהדחקנו במשך שנים לצוץ ולעלות על פני השטח. זה עשוי לקרות גם באופן פחות מודע דרך חלומות. ניתן להגיע לתכנים כאלו יותר במהירות בטיפול היפנוטי. אולם ההתמודדות עם התכנים שעולים זהה הן בטיפול ההיפנוטי והן בטיפול הפסיכותרפויטי. מה שעולה למודעות שלנו אלו הם תכנים שאנחנו יכולים "לעכל" מבלי שנפשנו תזדעזע באופן קיצוני וטראומטי (על אף שלעיתים זה קורה בתקופות של לחץ קיצוני או טראומה). מקווה שעניתי, ואם לא, את מוזמנת לפרט את שאלותייך, ואנסה לענות באופן ספציפי יותר, בברכה, טלי פרידמן

שירה יקרה, אני מסכים עם טלי בנוגע לסכנה שבמתן תשובות יד משמעיות בנושאים כה עדינים ועמומים. הרצון לדעת את הסיבות ה'אמיתיות' לדברים שקורים בחיינו הוא אחד הדברים הטבעיים והראשוניים בטבע האנושי, והוא זה שעורר את האדם מאז ומעולם לחקור ולהבין את העולם. השאלה שלך מובנת עוד יותר בהסתמך על הנחות היסוד של פרויד, שהפכו במאה השנים האחרונות למעין מוסכמה בתרבות המערבית, ופרצו את גבולותיה הסגורים של הפסיכואנליזה. גם פרויד רצה למצוא את הסיבות ה'אמיתיות' למתרחש בנפש פנימה, והוא המציא תיאוריה קסומה המסבירה את הסיבתיות והדטרמיניזם בתהליכים הנפשיים. אחת ההשלכות של התיאוריה הפסיכואנליטית, היא התפיסה הפשטנית שלכל תופעה נפשית יש סיבות הטמונות בתהליכים הראשונים של הילדות, ושלהורים יש השפעה בלתי-הפיכה על המשך התפתחותו הנפשית של הילד. מובן, שלהורים יש השפעה רבה על התפתחותו הגופנית והרגשית של הילד, ואני בטוח שלא זו היתה שאלתך. עם זאת, התיאוריות החד-משמעיות של פרויד הן רק דרך לפירוש המציאות, ויש גם רבות אחרות. המחשבה על 'אשמתם' של ההורים עשויה להזיק להתפתחות הרגשית יותר מאשר העובדות לכשעצמן. לעומת זאת, גישות המתמקדות באחריות האישית שיש לנו על חיינו הבוגרים עשויות לסייע לנו לשפר את מצבנו במקום להתמקד בהאשמת הסיבות (ההורים). גם נושא הזיכרון וההדחקה מעוגן בתיאוריות על המערכת הנפשית, ואני משער שאליהן את מתכוונת. אני משער שאולי תצמח לך תועלת אם תנסי להבין, בינך לבין עצמך או בעזרת סיוע, מדוע את מחפשת הצדקות תיאורטיות למה שקורה לך עכשיו, במקום לתאר ולהבין את הדברים עצמם, ולחשוב על דרכים לשינויים. בברכה, דרור גרין

ד"ר גרין שלום, אני אפרט קצת יותר על עצמי. אני ואחי שני ילדים במשפחתי. שנינו בדכנו שלנו נכנסנו למסלול הרסני ביותר במהלך חיינו, אני ערה לכך שההורים שלי אינם מסוג ההורים הראויים להיות הורים ולא חסר הורים מהסוג הזה. מה שרציתי לדעת עם הם הסיבה ליצר הרס עצמי הבלתי נפסק כדי להבין מאיפה הכל מגיע ולמה הגעתי למבוי סתום בגיל כל כך צעיר.(עשיתי את כל הטעויות האפשריות) האפשרות היחידה שאני רואה לחזור למסלול זה להיוולד מחדש אבל זה כידוע לא בר ביצוע. המטרה היא להבין ואז לנסות לתקן אם אפשר את הצלקות הנפשיות

מצתרף ומסכים ליעוץ זה של דרור גרין