האם להמשיך?

אני נמצאת חודשיים בטיפול. הטיפול מתקיים במסגרת שירות ציבורי, מה שאומר שלא אני בחרתי את המטפלת. היא מאוד מקצועית, אבל איכשהו משהו לא מסתדר לי בהרגשה. אני מרגישה שהטיפול לא תורם לי. לא עושה כלום - לא מזיק אבל גם לא מועיל. העניין הוא שמבחינת התנאים (ההזדמנות, המקום, העלות) קצת חבל לי לפספס, אבל האם כדאי להישאר רק בגלל שזה מתאפשר, למרות שאני מרגישה שמשהו חסר? כי אם לא שם אז לא תהיה לי עוד הזדמנות בזמן הקרוב.

שלום לך אומרים שהסבלנות משתלמת. אין לי ניסיון בלקבל טיפול, וייתכן שחברי הפורום האחרים שחוו טיפול והרגישו תקועים,יאמרו לך שחבל"ז. אני אישית מאמינה גדולה בלתת צ'אנס, ובלהזדיין בסבלנות. אפשרות נוספת היא פשוט לשתף את המטפלת שלך בתחושתך- את לא הראשונה ובוודאי לא האחרונה שתאזור אומץ ותשים קלפיה על השולחן. מטפלת מנוסה ומקצועית , וודאי תעריך אותך על כנותך, וייתכן שתחשוב על נתיב טיפול חדש ואחר מהקודם, ותצאי נשכרת. אל תרימי ידיים, אם היית מספרת כי אין לך כימיה, או כי את חשה שהטיפול מזיק לך- הייתי מייעצת לך לעצור. (למרות הנוחות והעלות.... שהם בעלי משקל , ללא ספק). כאמור- שוחחי על כך עם המטפלת, יאן לך מה להפסיד! בברכה מיכל +40

הי. העצה שלך מאוד חכמה, אבל כבר ניסיתי אותה. פתחתי את העניין עם המטפלת, היא אכן העריכה אותי על כנותי, כפי שאמרת, והיה בזה משהו מאוד לא נעים, כי זה היה כאילו לבקר את מי שהיא. וזה בדיוק העניין - שאני מרגישה שאין כימיה! אני לא מצפה לאיזה שינוי מסעיר בחיי, אבל כאילו אין שם כלום. אני לא מרגישה שאני מתחברת אליה, ואני תוהה אם כדאי להתפשר רק כי התנאים מתאימים.

מטופלת יקרה, חודשיים נראים כמו נצח, אבל זה לא מספיק בשביל להתרשם מהתוצאות של הטיפול... לפעמים ההתקדמות הראשונית מורגשת רק לאחר תקופה של חצי שנה או שנה... השאלה היא, מה בתחושה שלך "לא בסדר"? אם זה רק בתועלת שהטיפול מביא, תתאזרי בסבלנות, כי זה שורש העניין בטיפול פסיכולוגי.

מטופלת שלום אם את מרגישה שמדובר במטפלת מקצועית כפי שאת כותבת, כדאי בהחלט להישאר ולתת לזה סיכוי נוסף. הייתי מנסה לבחון האם הנושא הזה של העדר הכימיה ועד כמה הכימיה חשובה לך בחיים, הוא נושא שעולה לא רק במקרה הנוכחי אלא במקומות אחרים בחיים שלך. לפעמים דווקא מתוך המקומות שלא מסתדר אפשר להבין דברים חשובים ושם מגיע השינוי. אם תהיה לך סיבה שאת מבינה אותה לעומק לעזוב אז כמובן יש להיענות לתחושת הלב. מההודעה שלך נשמע שאת בעצמך לא יודעת בדיוק מה לא בסדר והייתי ממליץ שלא תעזבי לפחות עד שתדעי למה בדיוק את עוזבת. בברכה ד"ר אורן קפלן

חודשיים זה ממש מעט כדי לעשות החלטה כזאת. אצלי זה לקח בערך משהו כמו חצי שנה עד שהרגשתי שדברים מתחילים לזוז.. לכל אחד יש את הקצב שלו. גם נראה לי מדברייך, שאת מחכה שמשהו יקרה "שם", כאילו מצפה שהיא פתאום "תפגיז" אותך בתובנות ותעזור לך. אבל העניין הוא שאם את לא עוברת את הנקודה הזאת, הנקודה שבה את מבינה שאת היא זאת שצריכה לעזור לעצמך ולא אף אחד אחר יציל אותך - עד שלא עוברים את הנקודה הזאת.. הכל תקוע ושום טיפול עם שום פסיכולוג או פסיכולוגית, ציבורית או פרטית לא יילך. אני מטופלת במסגרת קהילתית, לא משלמת אגורה על הטיפולים, נמצאת בטיפול כבר קרוב לשנה ומרוצה עד לב השמיים . העובדה שהטיפולים ממומנים על ידי הקופה היא אחד הדברים שאני זוקפת לזכות הקופה שאלייה אני משתייכת (כללית) . מכיוון שאני סטודנטית (טוב כבר לא. סיימתי לפני חודש..:-)....) לא הייתי יכולה להרשות לעצמי (גם לא בחלומות)לממן לעצמי טיפולים במסגרת פרטית ועצוב לחשוב שבגלל כסף הייתי נשארת בדיכאון האיום שהייתי בו לפני שנה. עצוב שאין מימון בכל הקופות לדבר חשוב ומכריע שכזה. בקיצור.. אם את באמת רוצה לעזור לעצמך קחי נשימה והרבה סבלנות ולאט לאט זה יגיע... בהתחלה רובנו מגיעים לטיפול ומרגישים שרק "מקיאים" כל מיני שטויות שקרו לך באותו יום וכדומה ואחרי זה הולכים, ככה סתמי לגמרי. לא משהו ממש עמוק. כן.. כולם עוברים את זה... ואת יודעת מה.. הכי חשוב זה להגיד לה - לפסיכולוגית איך את מרגישה, כל מה שכתבת פה- תגידי לה. לא להסתיר ממנה כלום. כי זה העניין, לרכוש אמון. רק כשנבנה האמון ונרקמת איזושהיא צורה של קשר או מערכת יחסים ויש הרגשת ביטחון- אז אפשר להתחיל לצלול עמוק יותר, אל הדברים הכואבים באמת וכמובן שאז כבר הכל נראה אחרת...