ל HERA המייל
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הרה יקירתי עדיין לא קיבלתי תשובה למייל האם את סבורה שחשוב ואפשרי שתוכן המייל בהשמטת השם האמיתי יתפרסם בפורום?? אם יש קשיים במשלוח והתשובה קצרה אשמח לקבל את דעתך שמאוד חשובה לי גם בפורום בידידות ובהערצה ורוניקה
היי, טוב, היום אני עירנית יותר... אם לך אין אם בעיה, אני יכולה לנסות ולשחזר את המייל שלי פה בפורום. אני זוכרת שהתעניינתי באיזו שנה שומאן חיבר את הסימפוניה השניה... עד כמה זה היה קרוב להתמוטטות שלו? בניגוד אלייך, שכל מה שרצית היה שמישהו יעצור את הסבל, גם במחיר אישפוז (לא לאכול...), כנראה שאני עשיתי את זה בכוחות עצמי... פעם, אולי, הסבל היה כל-כך גדול, שכל מה שנותר לי לעשות היה "לכבות את הכל"... לא להרגיש כלום... אבל זה יותר מזה - בהדרגה נותרתי רק עם הרדשות השליליים, לא יודעת לאן ברחו כל היתר... זה בצירוף עם אותו סבל נוראי היווה עילה מוצדקת, מבחינתי, למוות נפשי. לא נאלצתי לחוות השפלה במקום עבודתי... זה היה מקום קטן עם צוות עובדים מיזערי... מי שהיה צריך לדעת עליי ידע, אבל לא יותר מזה. ולא, זה לא מבושה. כמו שכתבת בעצמך... אין במה להתבייש - כמוני כמוך, לא ביקשתי את הדכאון ולא את כל יתר הבעיות... הדכאון שלי התחיל, כנראה, בילדות... אבל אז הוא לא התבטא בסימנים של דכאון אלא בבעיות התנהגות קשות. והיום? הדכאון הוא רק "נספח" לכל היתר... אם היה מדובר רק בדכאון נטו, היה לי יותר קל להתמודד... אני חושבת על הבריחה לאלכוהול... למזלי הטוב אני ממש לא אוהבת אלכוהול (מכל סוג)... אבל אני מעשנת (ולא סמים!) כבר יותר מ - 9 שנים... זה אולי לא חמור כמו על אלכוהול, כי הנזק הוא לטווח הארוך ולא מיידי... אבל אני לא מסתכלת בכלל על הטווח הארוך... לא מכירה את המונח הזה. אבל העובדה שיכולת לצאת מזה לבד מראה, שלמרות הדכאון עוד היו לך כוחות נפש, וניצלת אותם היטב. יש הרבה סימליות בעובדה שניפגשת עם אותו ד"ר (אני מתנצלת, שכחתי את שמו) דווקא ביום העצמאות... זה מצא חן בעיניי. אולי גם אני אחכה עד יום העצמאות...? לא, זה עוד המון זמן. ורוניקה, אני בטוחה שכתבתי עוד דברים במייל, אבל אני לא מצליחה להיזכר עכשיו, ולא שמרתי לי העתק... אם לדעתך פיספסתי משהו או התעלמתי ממשהו - פשוט תזכירי לי, כי זה לא בכוונה. שלך, הרה.
מה בנוגע ליציאה לפורום ???
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
