"אמא, מתי תוכלי לחזור הביתה?"

"אמא, מתי תוכלי לחזור הביתה?" אתמול עבר יומה ה-22 של הפגנת הנכים בירושלים. הנכים, החשים מופקרים על ידי הממשלה, נאלצים להתמודד גם עם הקור המקפיא. ynet ילווה מדי יום את מאבקם, עם טור אישי של אחת מהמפגינות, עילית שמואלי. והפעם: מלחמת ההישרדות מול קריית הממשלה עילית שמואלי הפגנת הנכים שלנו עברה אתמול (ב') את יומה ה-22. מאתמול בלילה התחלנו להרגיש את הקור. בילינו את הלילה באוהל, מתחממים בעזרת תנורי החימום, השמיכות, המזרנים, ובעיקר החום שבלב, תחושת הביחד. מוקדם בבוקר קמנו ויצאנו לסגור את קריית הממשלה על כל פתחיה. למרות השלג והקור ישבנו בעגלותינו וחסמנו את כל הפתחים. לאחר מכן, בשעות הצהריים, כשרבים מחברינו החלו להתלונן על קור וחולשה, עלינו על רכבנו וחזרנו לאוהל, שם חיכתה לנו הארוחה החמה שעובדי הסתדרות ירושלים מספקים לנו מיומנו הראשון בשביתה. ושוב התמלא לבנו חום ואהבה, בגלל האזרחים הטובים שהגיעו לאוהל, כל אחד עם הסיר מהבית, שהביאו עמם מרק חם תוצרת בית, ועוד מטעמים חמים שהחזירו לנו את הצבע ללחיים. אחת מחברותינו נזקקה לרופא כי חשה ברע, אך לאחר טיפול מסור של הרופא השתפרה הרגשתה. אריה צודקביץ', יו"ר מטה המאבק, נפל ונחבל ברגלו, ולרגע כולנו החסרנו פעימה, אך במהרה הגיע רופא הכנסת, חבש את רגלו, בדק את מצבו הרפואי, ונתן לנו את האוקיי לחזור למאבקנו עם חיוך. ואני, שוב, עוד יום נוסף ללא בנותיי - שמחה הקטנה, שסובלת משיתוק מוחין, ונטלי הגדולה, ששואלת אותי יום יום: "אמא, מתי יתנו כבר את הכסף לנכים ותהיי אתי בבית יום יום?", ואני אין בפי מלים, מפני שלצערי מה שמבינה ילדה בת שבע, לא הבינו עדיין שר האוצר וראש הממשלה. ועכשיו כבר 21:00 בלילה, ועוד מעט נגמר היום ה-22, ואחרינו עוד יום בלי משא ומתן, ובלי שום נציג מהממשלה שיירד אלינו, כאילו שאנחנו לא כאן בכלל. אנחנו שואבים כוחות איש מרעהו, עוד חיבוק לחיזוק ועוד נשיקה לעידוד, וכל אחד שוקע למנוחה לפני עוד יום של מלחמה. כי בשבילנו זוהי מלחמה אמיתית, מלחמת הישרדות יומיומית. בשביל ראש הממשלה ושר האוצר אנחנו עוד גוף שמפריע לשלום הקואליציה שלהם, ולביטחון הכסא שלהם. טוב, אז זהו, כבר קר לי נורא, ואני עייפה. רק רוצה להניח את הראש איפשהו ולחשוב על הילדות שלי, שאני מתגעגעת אליהן נורא. רוצה לחבק אותן ולומר להן שאני עושה זאת בשבילן, ומי ייתן שזה ייגמר מהר, והן תקבלנה אותי בחזרה, וכל אחד מאתנו יחזור עם עוד קצת כסף בבנק והרבה גאווה בלב, ועם ההרגשה שהמדינה לא הפקירה אותנו. אבל זה נראה עדיין רחוק מאוד מאתנו. הכותבת היא בת 36, תושבת מושב גדיש שליד עפולה

אבא שלי הוא בין המפגינים. וזה כואב.

למה מור ולג'קי- ליבי אתכן במאבק הצודק ועם כל הנכים. ואני שולחת לחיבוק חם בימים קרים אלו ומקווה מאוד להצלחתכם במאבק. בברכה. רוית.

גם אני מביע תמיכה מלאה במאבקם היותר מצודק של הנכים. בושה וחרפה למדינת ישראל שגיבורה על חלשים. הנהג של אורי שני ישן במלון בתל אביב בעלות של 2400 דולר בחודש !!! הבנתם את זה ? לזה יש כסף . פויה !!!!!