...

תמיד החזקה. תמיד היציבה. תמיד העמידה, האופטימית, הזורמת... ושלא תבינו לא נכון-אני שמחה שאני כזאת... רק שבדבר אחד, אני קצת טיפשה... שאני אף פעם לא מאפשרת לעצמי פתח להיות קצת אחרת, לתת לגיטמציה גם לדברים האחרים שעולים בי לפעמים... עד שאני עומדת על קצה התהום... וזוכרת שהיו שם מים בחורף שעבר... נהר גדול, מלוח וסוחף וקור אימים... קור שיצר בתוכי מלחמת השרדות, מליחות שחדרה לי לעיניים ושרפה את הנשמה, ובגלל בכל ביחד לא יכולתי לראות איש... לא ראיתי את עצמי, לא ראיתי כלום. עד שיצאה השמש וקצת התחמם...ועוד התחמם ועוד התחמם... והנהר התייבש, הדמעות נשטפו ועליתי למעלה...טיפוס קשה וכואב דרך גהנום שלא יאמן. והחיים הם גלגל, החזירו אותי שוב, עומדת בחזרה על קצה אותה תהום... מתבוננת מפוכחת ומהוססת יותר, לא רוצה לעשות את הצעד שיגרום לי למעוד אבל החיים כאילו בכוח מתעקשים שלשם אני שייכת ורק המכתב הזה אליכם מאותת אצלי על שינוי מסויים... מעטים רק יכולים להבין, וטוב שכך. אני מקווה שהסערה הרגשית שלכם רגועה משלי בשבת הזו... ליסה-אם קראת את ההודעה הזו אז ספרי קצת מה חדש... ענבר-כנ"ל אלייך (למרות שהסיכוי קטן). מצטערת שנעלמתי קצת. אני.

ימים גשומים וטרופים כולנו קופאים מקור משתדלים להיות שם כשצריכים להחזיק ידיים עד שיעבור.... אני פה קוראת מבינה מקווה בשבילך שיהיה טוב יותר ויהיה. אני פה, כמו תמיד גם כשאני נעלמת, גם כשאת נעלמת. מחכה לך לזמן הזה שלנו.

תודה על המילים החמות ועל המחמאה - אני לא חושבת שאני מלאך...אני בן אדם בסה"כ...אני לא אוהבת שנותנים לי מחמאות שלא מתאימות לי. זה נשמע לי לא אמיתי. אז תמנעי מהכינוי הזה להבא :-) אני איתך אם את רוצה. לא ברחתי לשומקום. אני.

"מי אמר לך שאת מוכרחה ומי לחץ אותך לקיר בתוך כל מישהו את יכולה לשמוע איזה שיר...."

אוחת גדולה, אחות קטנה... לא אמרו לי שום דבר... והחיים הם אילו שלחצו אותי לקיר. לפעמים קצת קשה לי לנסות להסתכל על כל המאורעות שמתרחשים אצלי בשיטתיות אחד אחרי השני-כמקריות. אין לי כבר זמן לנשום, ולא בא לי לחיות את זה. בא לי לברוח אל ארץ "לא אכפת לי" של הפרעת האכילה. ארץ שזכורה לי היטב על כל פינותיה הצחיחות יותר והסוערות יותר, עד שהיא פלטה אותי החוצה, כנראה כי סיפרתי את סודותיה, ואני כבר הייתי חלשה מדי על מנת להגיב. עמדתי במצב הביניים הכואב הזה זמן רב, בכל פעם התקרבתי יותר אל שער הכניסה לחיים, לפעמים גם העזתי להכניס ראש ולהציץ, מנסה לחשוב למה אני זקוקה על מנת להיכנס לשם וגם לשרוד. אכשהוא אני תמיד נהדפת החוצה. אני עומדת באיזור הביניים, מחזיקה אנשים שנמצאים בשני העולמות המוכרים לי היטב, כל-כך מבינה ולעיתים אף חסרת אונים נוכח הכיוונים שהעולם הזה פונה אליהם. אותי באמת לא צריך להחזיק, ואני לא משקרת בעניין. אני רואה כי בעולם הזה איכשהוא הזמן תמיד מגלגל דברים-פעם לטוב ופעם לרע. איכשהוא הזמן יודע להשקיט סערות נפשיות, לשכך כאב חותך, לבגר אותו...אבל תמיד, תמיד הוא יחזור בצורה אחרת, בזמן אחר, כל עוד יהיה לנו לב מרגיש ותובנה חושבת - וזה המחיר שלעיתים משלמים על מודעות עצמית גבוהה אולי מדי. והאמונה הזו שנעוצה בתרבות ה"סמוך עליי" הישראלית שטוענת שתמיד "יהיה בסדר" לבסוף - היא האמונה הכי לא תמימה בעולם. היא האמת. כי סדר מסויים נוצר תמיד, גם אם הוא אחר ממה שרצינו, או ממה שיכול היה להיות אם...(הייתה לנו תכונה אחת פחות, או היינו נולדים בשנה אחת אחרי ויש עוד אינסוף) ואין לי מושג למה כתבתי את ההודעה הזו. היא נראית לא קשורה להודעה שרשמתי למעלה. וענבר, מלאכים לא אוכלים ולא ישנים ולא מתרגזים ואני כבר כן...יש בי המון פגמים וחולשות אבל אני יודעת להבדיל בינהם לבין החלקים הטובים ולא לערב אותם. זה הכל. אני הרבה פעמים חושבת שהיכולות שלך גבוהות משלי. אני משווה בינינו כי זה דבר שאוטומטית אני עושה עם אנשים. לי יש גם צד שיותר בטוח בעצמו ואולי זה מה שעושה את ההבדל, בינתיים. וג'קי-אני מקווה שבהודעה הזו הצלחתי לכוון קצת למה שניסית להגיד ולא הצלחת. אילו פשוט הקונוטאציות שעלו לי מהשורות של השיר. יום טוב. אני.