משהו מהעיתון המקומי...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
"כשאני מבקש להקשיב לי ואתה מתחיל לייעץ לי לא את שביקשתיך עשית. כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב איך אני צריך להרגיש? ומדוע אתה פוגע ברגשותיי? הקשב: כל שביקשתיך הוא להקשיב לא לפעול, לא לדבר רק לשמוע בלי להגיב... ייתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים משום שאלוהים מחריש, אינו מייעץ הוא רק מקשיב... נותן לך לחשוב לבד על הדברים..." (תקשורת קרל רוג'רס) ברור לי מה אני הולכת לעשות עם זה... לשמור על זה היטב במשך חודש וחצי, ולהראות את זה לפסיכולוגית... אולי ייכנס לה משהו לראש... :-)
נשמה שלי... אני עדיין מתקשה להבין את מערכת היחסים בינך לבין פסיכולוגיתך היקרה... נשמע שאת כל הזמן מחפשת איך להוכיח אותה על טעויות, מנסה כל הזמן להראות לה שאת צודקת..., מין מלחמת התשה שכזאת... ואני שואלת אותך, :..... למה?????? למה לעזאזל?.... במקום שתרגישי איתה מוגנת ושקטה אני קולטת רק חשדנות ומגננות. איך את מצפה לעזור לעצמך עם כזאת הרגשה הרוש?.... איזה מין ביטחון את רוכשת איתה? איך אפשר להיפתח ולהחשף עד לעצם אם את מגיעה אליה עם שריון מתכת ? נשמתי, אני ממש מצטערת אם דבריי גורמים לך כעס, או עצב, אני רק רוצה את טובתך. ואני לא רואה איזה סיכוי יש לך להגיע לטוב עם טיפול שלפי דעתי לא רק שאינו עוזר אלא אף מזיק. ושוב סליחה שהבעתי את דעתי בצורה כזאת חריפה. אני באמת רואה את זה מהצד וכואב לי. אני רוצה שתהיי מאושרת. אוהבת, ליהי.
אם את לא מרוצה מהמטפלת, חפשי אחרת! חד וחלק!!!
את יודעת חביבתי - אם לא היית כותבת לי גם דברים חריפים, לא הייתי תופסת ממך כל-כך הרבה... ולעניינו - מערכת היחסים הטיפולית כרגע קפואה במקום, בשל אילוצים שאינם תלויים בי או בפסיכולוגית... אני צריכה להשאיר את המשבר בצד, ולראות איך אני מתקדמת הלאה. אם בפגישה הבאה (שתהיי בעוד כמה שבועות) אני אראה שחבל לי על הזמן - אז יאללה ביי!!! אולי את צודקת, ואני אכן מנסה להוכיח אותה על טעויות... אבל זה רק בגלל, שאיכשהו יוצא שהיא תמיד "בסדר" ואני זו ש"לא מבינה"... יש לי נטייה ללכת עם הראש בקיר. עד היום ספגתי מספיק מכות בראש, אבל גם הקירות נפגעו קשה... (ואם איתן קורא את זה - זה רק דימוי...). אני לא מכירה דרך אחרת. ואני יודעת שהגיע הזמן ללמוד. החשדנות שלי היא טבע שני. זה לא בא לידי ביטוי רק מול הפסיכולוגית. זו כמעט דרך חיים. כמובן שזה מכפיל את הבעיה בטיפול, כי עם לא על הפסיכולוגית, על מי כן אוכל לסמוך? אני חושבת, שבשביל שאני אוכל להתחיל לחיות (במשמעות המנטלית של המילה), אני צריכה קודם כל לסבול. הרבה. ולהיות מודעת לסבל הזה - כי זה מה שייתן לי הדחיפה (אני מקווה) למצוא איזון בריא לסבל. אולי זו לא בדיוק הדרך המומלצת, אבל כל יתר הדרכים הסתיימו בכביש ללא מוצא. ומה כבר יש לי להפסיד? ותפסיקי להתנצל, או שבאמת אתחיל לשיר!!! שלך.
כל אחד ודרישותיו הוא! אולי נתחלף בפסיכולוגיות? שלי רק מקשיבה ואני דווקא רוצה לשמוע דעתה!!
מיקי, אני מאמינה שצריך להיות איזון בין ההקשבה לדיבור... לא?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
