הודעה לצביקה

היי צביקה ראה מכתבי בעמוד הקודם, כתגובה לדברים שהבעת אתמול בנושא כעס ואלימות יום טוב אסתי

הי אסתי איך את מרגישה ?... אני מקווה שאת לא מתוחה מידי .הלילה הראשון בבקום לא תענוג גדול עבור כל הצדדים המעורבים. זהו יום רב משמעויות במעגל החיים לילד ולנו כהורים. אבל אני לא רוצה להכביד עליך עם תאורים מדכאים . לפחות את יכולה להתנחם בעובדה שלא יחשף לסכנות חיים ... וזה הרבה בימנו. אני אישית מאוד אמביוולנטי ביחס לשרותו הצבאי של בני. מצד אחד חינכתי אותו לערכים של נתינה ומצוינות והשתלבותו העתידית ביחידה קרבית היא צעד צפוי. מצד שני לעזאזאל... למה דווקא הוא ..מספיק אני נתתי ותרמתי ...שהוא ידאג לעצמו. מעין מחשבה אגואיסטית. אם רק היה אפשרי היתי מתגייס מחדש במקומו.... אבל מה ... המציאות ומגבלותיה . סופו של דבר שיתגייס ויתמודד עם גורלו. אין ברירה אלא לוותר על תחושת האומניפוטנטיות ביחס לאפשרות לעצב את עתיד ילדנו בכל המישורים. הרחק מגיל ההתבגרות אנחנו עדיין נתונים בתהליכי התבגרות ריגשית .ומשמעות הדבר להיות מסוגלים לראות את המציאות בזוית אחרת ולהרגיש שונה. והמציאות המתהווה מותירה אותנו עם קן שמתרוקן. וכשהקן מתרוקן כדאי לבחון האם המרוץ המטורף מוצדק . יכולתנו לעצור את הטרוף המקיף אותנו מוגבלת אבל בכוחנו להחליט לרדת מהמסלול ...או לפחות לקחת פסק זמן ,אפילו פסק זמן בנאלי. היום עזבתי את העבודה בשעה 10:00 בבקר. למה ...? ככה ... החלטתי שהעבד עם החליפה עושה מה שבא לו . התישבתי עם אשנים שיקרים לי בבית קפה בקניון. וראה איזה פלא ... הוצפתי תחושת רוגע ושלמות לא מובנת. שיניתי את הדפוס הרגיל ...הרי כדי להרגע אני נוסע לחו"ל. לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שישבתי עם חברים בבית קפה, בבקר באמצע השבוע... פתאום חשתי פחות כרובוט ויותר כבן אדם . אז עשיתי איזו הפוגה קטנה .. בנלית והעולם לא התמוטת והרגשתי שאני חי... אני מניח שבשלב זה הבן שלך כבר התקשר ומסר לך שהתחייל והכל בסדר. אני מקווה שתמצאי את הכוחות להסתגל במהירות למצב החדש .ואולי , במקביל, תמצאי לך איזה דרך לעשות טוב לעצמך. כל טוב , ליל מנוחה צביקה

לצביקה תודה על מילות העידוד. אכן בני התקשר בלילה, נשמע טוב, חשתי מעודדת מקולו, ועבר עלי לילה שקט. ושוב הבוקר- הריצה למשרד....נראה שאין להמנע מכך.. מצא חן לי כי אתה מסוגל לקחת לעצמך פסקי זמן. קניון באמצע הבוקר נשמע "לא אמיתי" לחלק מאיתנו, "לרובוטים " או נכון יותר לגביי-"לרובוטים למחצה". תמיד יש תחושה שמי ששותה קפה בקניון בבוקר הוא או נורא בטלן-או נורא בוגדן- או סתם עובד משמרות...(בצחוק) -אבל החל מהיום, ישנה אופציה נוספת= מי שלקח אתנחתא...... בעניין הרוגע אני אישית, ,מרשה לעצמי בלי שום בעייה, לחטוף סרט של שעה 1700 אחת ל.....(לבד=סולו)!! והאמן לי שזה כייף. כשאף אחד לא רואה, אני אפילו מעיזה להשעין את קצה רגלי על הכסא שממול,ממש כמו בגיל 16.....ומסתלבטת. קראתי את מילותיך בקשר לקן המתרוקן, ולתחושת האמביבלנטיות שלך לגבי סוג השרות הצבאי של בנך...אני חייבת להודות שהפעם, שלא כהרגלי, אני מה זה אגואיסטית.... חרדה רק לשלומו ולחייו של בני היחיד. אולי כרוך העניין בין היתר בשל העובדה כי אין בחיי בן זוג כרגע, .... וייסלחו לי המציצנים, אלה שקוראים את המכתב הזה המיועד למעשה אליך, אך הפטריוטיות שלי בנסיגת מה לאחרונה....... . אגב, ברצוני להמליץ בחום על סרט קטן ומיוחד-"מישהו לסמוך עליו". שווה צפייה. שוב תודה, אני מרימה כוסית למען אותם פסקי זמן ! להשתמע "אסתי"