ליהי...

ערב טוב חביבה, מה שלומך היום? חשבת קצת על ארועי יום האתמול? התאוששת?

הרה מקסימה, כנראה שארועי אתמול השפיעו עליי חזק יותר מבדרך כלל. היום הסתגרתי בבית, ישנתי המון, לא דיברתי עם אף אחד. אני מרגישה נורא כבדה, נורא עצוב מבפנים, מנסה להשלים עם המציאות כמו שהיא טופחת על פניי בסטירות ושריטות, וזה כואב להשלים עם העובדה, שהם לא ישתנו, שהם ימשיכו לשחק את אותם התפקידים באותו הסרט לעולם, כנראה. לא סיפרתי לך אבל אתמול גם היה לי מפגש עם הפסיכולוגית (לפני כל הבלאגן) והיה מאד קשה, סיפרתי דברים שתמיד התביישתי בהם, היה לי ועדיין קשה לי מאד לדבר על המכות שחטפתי שהייתי ילדה ובעצם עד לא מזמן, הבנתי סופסופ מאיפה מגיע הצורך הזה בכאב, בפחד שלי מאנשים, מחברה, מקשרים, ואת התלותיות. היה עצוב לי להעלות זיכרונות ששמרתי עמוק בכספת שהעלתה מזמן אבק, שתמיד פחדתי לפתוח. והנה, פתחתי אותה לראשונה אתמול עם הפסיכולוגית שלי ומה אני אגיד לך נשמתי, פשוט עצוב לי מעצמי, עצוב לי כמו שעצוב לראות בטלויזיה איך לוקחים ילד ומעצבים אותו למשהו כל כך פגיע וחסר ביטחון. כל הסיפורים האלה ששומעים, כל התסריטים שעושים עליהם סדרות בטלויזיה, אני חייתי את זה במציאות.

עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך

:( מסתבר שאכן היה לך יום עמוס רגשית... ועכשיו? השתפר קצת? הם ימשיכו לשחק את אותם תפקידים, כי זה מה שהם יודעים ומכירים... אבל את עוברת עכשיו תהליך של בדיקה עצמית... של חיטוט מכאיב בעבר, ומיון של כל מה ששמרת בכספת... ומה יהיה בסוף התהליך? כנראה שהשינוי יהיה רק שלך, אולי תלמדי לראות את ההורים בצורה אחרת... לאו דווקא לקבל אותם כמו שהם או לסלוח, אלא יותר להכניס הכל לפרופורציות הנכונות... רגע, הסתבכתי במילים של עצמי... אולי המריבה עם ההורים היתה רק הגפרור, ומה ששפך את השמן היתה הפגישה עם הפסיכולוגית... יום כל-כך טעון סופו להתפוצץ... וזה סוף שפוי - מי כמוני יודעת, שלא יוצא שום דבר מלשמור דברים בבטן... כי עדיף להסתכל למציאות בעיניים באיזשהו שלב: "you can run but you can't hide."