לענת!

היי, למזלך היתה לך מורה ערנית מספיק... :) כשהגעתי לתיכון, זה היה אחרי טיפול שהסתיים בצורה פתאומית (כי הפסיכולוגית הרגישה שזה too much בשבילה וכל הבלבול מוח הזה...), כך שמצבי - שמלכתחילה לא היה מזהיר - נעשה גרוע יותר... בערך חודש אחרי תחילת הלימודים, אחרי שהיועצת כבר נפגשה איתי (וכולם ידעו מי אני...) קראו לי לשיחה אצל המנהלת, שאמרה: "אנחנו לא מוכנים שתהיי פה בלי טיפול. האחריות גדולה מדי. את לא חוזרת לבי"ס לפני שאת מוצאת מטפל!" והתוצאה? הייתי בבית 4 ימים, כשבנתיים התערבו כל מיני אנשים (הורים, חברים עם השפעה). סוכם שאחזור לבי"ס,אבל ההורים שלי היו חייבים לחתום על טופס שמסיר את האחריות מבי"ס ובמקביל יצאתי ל"מסע חיפושים מטורף" אחרי מטפל/ת. ככה שגם מבי"ס לא ממש קיבלתי תמיכה... כתבת, שנראה שלמדתי לחיות עם מה שיש (או יותר נכון - אין)... לפסיכולוגית תמיד אמרתי שפשוט התרגלתי... בשביל לשרוד צריך לפעמים להמציא ולמצוא דרכים קצת לא שגרתיות, ואם פירוש הדבר להתרגל, אז זה מה שעושים. זה מתסכל אנשים לשמוע שהתרגלתי... אבל כל זמן שרוצים אותי בחיים, שיתנו לי להחליט איך אני עושה את זה... ושאלה פילוסופית מעט - מה בעצם הרעיון של להיות כאן? בסך הכל רק אחוז קטן מהאנושות מגיע להישגים ממש ממש גדולים... נכון שהמדד צריך להיות יכולת=הישגים, אבל בשביל זה לא צריך כל-כך הרבה אנשים... HERA.

hi dear... yes unfortunatly the sistem sometimes make things worse instead of helping..... it happened to me with the army - they made my life even harder than it was before - and i was alone... no one there realy wanted to take me seriouse.... i think i know what u r saying about just getting used to it - i almost did too or maybe - i did but it was too hard to go on in this world like this ( i guess u already know this..) sometimes i think that i"ll always have this in me - after i came out of the hospital i was so afraid because all the people ther r allways coming back... and i didn"t want to find myself there again..... i agree with your question but i"m trying not to think about these things because i saw what happened the last time i couldn"t find an answer to them...... i have an important question to u - do u feel your psicologist understanf u? does she helping u?

hello there, מה עשית בצבא? סיימת שירות מלא? למזלי את זה לא עשיתי, ואני לא מתחרטת על זה! יכולתי להסתיר בצו הראשון את כל הבעיות... די התלבטתי, אבל החלטתי שלא מתאים לי צבא... וחוץ מזה לתת לי נשק פרושו להרוג אותי! אין לי ספק שהייתי משתמשת בו כנגד עצמי... נפגשתי עם 2-3 קב"נים... והייתי בחוץ! על תעודת השחרור שלי לא כתובה הסיבה, ככה שלא אכפת לי (פשוט כתוב שוחחרה על-פי חוק). אומרים שקשה לשנות הרגלים, ואני התרגלתי לכל-כך הרבה דברים לא נכונים (?)... רק להתחיל לשנות הכל בחזרה יכול להפוך את העולם שלי על-פיו... אני לא חושבת שיש לי את הכוח לזה כרגע... למרות שלא מדובר במהפיכה גדולה, אלא בצעדים קטנים... "גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד קטן". וכנראה שיש שאלות, שפשוט אין להן תשובות. לדעתי זה העקרון של הפילוסופיה... לבלבל את כולם עד שלא נדע יותר מה אנחנו עושים ומחפשים פה :) ובנוגע לפסיכולוגית... פיזרת לי עכשיו קילו מלח על פצע פתוח ומדמם... :):) אבל אני לא כועסת. תחפשי בפורום, בע"מ 467 את ההודעה (הראשונה) שתחת הכותרת "סליחה, אבל..." אני חושבת שזה יענה לך חלקית על השאלה... מאז שום דבר לא השתנה - חוץ מהמצב הנפשי שלי...