ניכור

שלום, בתי בת ה- 15 אובחנה לפני כ- 10 חודשים כאנורקסית. היא אושפזה תקופת מה באשפוז יום, וכיום ממשיכה מעקב שקילה שבועי. יחד עם זאת מקבלת טיפול פסיכולוגי פרטי פעמיים בשבוע שירד החודש לפעם בשבוע. אין ספק שמצבה הפיזי השתפר ואף מצבה הנפשי לא במעט. עשינו הרבה מאוד מאמצים לעזור לה. מיותר לציין במה זה היה ועדיין כרוך. מדובר בהשקעה נפשית ופיזית של כולנו. בהוצאות כספיות עצומות. מה שמטריד אותי הוא היחס שלה כלפי בני המשפחה. היא מופנמת. ממעטת לנהל אתנו שיחות, עונה לעתים שלא בנימוס, כאילו מנוכרת משהו...היא עונה בחוסר רצון, כאילו מטרידים אותה כאשר מנסים לפתוח עימה בשיחה. אולם כאשר היא זקוקה למשהו, היא פונה אלינו ומבקשת את עזרתנו. וכמובן שאנו עוזרים מבלי להתחשבן איתה על התנהגותה כלפי בני הבית. יש לציין שהיחס הזה שלה מופגן יותר כלפי אביה, וגם אליי לא מעט. כיצד עלינו לנהוג? האם לנהוג כלפי ברכות והבנה או שמא לשוחח איתה שאנו מצפים להתנהגות חביבה ופתוחה יותר מצידה? האם לכפות עליה את עצמנו בשיתוף ובשיחה? או לתת לה להתכנס בתוך עולמה ורק כשהיא מבקשת את קרבתנו, נתקרב. בתודה

אימא, ניסית לדבר גם עם הפסיכולוגית? עדי

שלום, מעבר לאנורקסיה ממנה סובלת בתך, היא נמצאת בגיל ההתבגרות. יש לי אחות באותו גיל, שמתנהגת בצורה מאוד דומה למה שתארת. כדאי לנסות ולדבר איתה על זה, אך בלי קשר למחלה... אין צורך לערב בין הדברים. אני מעריכה את המאמצים שהשקעתם, זה בוודאי פוגע לקבל כזה יחס בחזרה. אם ניסיתם לדבר איתה, והמצב לא משתפר, תנסו לפנות למטפל/ת שלה. HERA.

לאמא המודאגת שלום אני יודעת בידיוק על מה את מדברת כי אני נמצאת הרבה ופוגשת את הבנות האנורקטיות כי אני עצמי סובלת מהפרעות אכילה והייתי אנורקסית אבל גילי הוא לא כגיל ביתך מבוגרת הרבה יותר אבל הפרעות האכילה לא מתחשבות בגיל הם תוקפות בכל גיל ,לכן אני רק יכולה ליעץ לך לתת לה המון רוך ואהבה לא לתת לה להתנתק לשעות רבות ולהתכנס בתוך עצמה והמון סבלנות עם התוקפנות שלה כלפיכם פשוט את הכעסים שלה היא מוציאה עליכם ומותר לכם להגיד לה שהיא פוגעת במי שהכי רוצים לעזור לה שתיהיה מודעת מה זה גורם לכם .בנוסף לכך יש מרכז טיפול מיוחד לבנות אנורקסיות שמתמחה והוא מעולה [מניסיון ]אני מטופלת בו הוא נקרא "שחף "והם יוכלו לעזור לכם ולה לצאת מסבך המחלה הזאת כמו שהם עוזרים לי הטלפון שלהם הוא ת089357035 תבקשו לדבר עם ד"ר מוריה גולן שהיא אישיות מקסימה ומדהימה.אני מאחלת לך בהצלחה וכל טוב.

שלום רב, תשובתי הראשונה, למה ששאלת, היא: תנו "קבלה ללא תנאי" - כך שהפנייה שלה תהייה פוטנציאל של יצירת יחסים לא עויינים, מבחינתה. ותשובתי השנייה, למה שלא שאלת: כדאי להפנות את כל ההתלבטויות לפסיכולוג/ית שלה, כדי לרז את כל המידע, ואת כל נסיונות הקשר, אצל איש/ת מקצוע אחד. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לאמא שלום רב, במכתבך את מעלה את אחת הבעיות העיקריות בקשר הורים-ילדים בגיל ההתבגרות, בלי קשר לאנורקסיה. הילדים מצד אחד, מנסים להתחיל לפתח עצמאות, למרוד, לחשוב ש"הם לא יהיו כמו הוריהם", ומצד שני, הם בסך הכל עדיין ילדים, ועדיין זקוקים להוריהם, לא רק כלכלית, אלא גם נפשית. הבילבול הפנימי הזה שלהם, מוחצן לא פעם בקשר עם ההורים, ואז נתקלים במקרים כמו אלו שאת מתארת. האנורקסיה היא פעמים רבות ביטוי נוסף ליחסים בעייתיים במובנים מסויימים עם האנשים הקרובים לחולה. זה מצויין שהילדה כעת בטיפול, אבל אני חושבת שיש מקום לחשוב דווקא עכשיו על טיפול משפחתי. להערכתי זה עשוי לעזור לכולכם יחד לעבור את כל התקופה הזו "בשלום". נראה לי שכבר עברתם לא מעט, והגיע הזמן לטפל בדברים בצורה מערכתית, כוללת יותר. אמנם הילדה היא זו שהיתה חולה, אך להערכתי יש להתייחס לכל הקומפלקס המשפחתי. בכל מקרה, המקור הטוב ביותר להתייעץ עמו לגבי העניין הוא המטפל של הילדה. בהצלחה, טלי פרידמן

במהלך הטיפול בבתי נמצאים גם אנחנו ההורים והילדים האחרים בבית בקומפלקס הטיפולי הזה. אני מודה לכולם על התגובות. אני בהחלט מבינה שההתנהגות שלה היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות שלה. יחד עם זאת הכאב הוא כאב . הנחמה הפרטית שלי היא שאני רואה שהיא נמצאת כבר רחוק מהדיכאונות וההתעסקות הבלתי פוסקת באוכל. היא פשוט אוכלת על פי תפריט שנקבע לה מראש. היא אוכלת כיוון שהיא צריכה לאכול ולא כיוון שהיא נהנית מהאוכל. במקביל ממשיכה את סדר יומה במסגרת הלימודים, החברית ועוד. אני מקווה שהזמן יעשה את שלו והיא תעבור את התקופה הזו בשלום. ואנחנו נהייה לצידה כל העת.